מלחמת "שאגת הארי" מהווה ניסוי אסטרטגי תקדימי שבמוקדו שאיפה לשינוי מציאות באמצעות שילוב בין הפעלת כוח צבאי חיצוני, המבוסס על פגיעות אוויריות במנגנוני ממשל וצבא ו"עריפת" הנהגות של האויב ללא פעולה קרקעית, ובין עידוד תסיסה מבית (על בסיס ניכור עמוק שקיים), תוך שימוש בקבוצות שוליים, כפי שהתבטא בניסיון לעורר את הכורדים לפעול נגד המשטר בטהרן.
חודשיים אחרי נראה שהתוכנית כשלה. המשטר האיסלאמי אמנם ספג מהלומות חסרות תקדים, אך לא התמוטט, ניהל לחימה עיקשת שהתגלגלה לדיונים על הפסקת אש, והציבור האיראני נשאר בבתים. למרות שהניסוי היה תקדימי הוא הכיל רכיבים שהופיעו בעבר, אולם לא נלמדו, מה שמוליד חוסר הבנה מתמשך של הגיון אויב שאינו מערבי, לצד עירוב בין משאלות לב להערכה.
העמקה בהיסטוריה הרחוקה והקרובה, שלנו ושל האמריקאים, לצד התנערות מסיסמאות ומפנטזיות, ונכונות להאזין לביקורת ולדעות אחרות (מה שאמור היה להיות לקח מרכזי ממחדל 7 באוקטובר), היו מחדדות כמה קטנה הסבירות שכוח לא-מוסלמי, בפרט אמריקאי או ישראלי, ישנה מהיסוד מציאות ותודעה במזרח התיכון, קל וחומר באמצעות כוח. זהו הלקח ממלחמת לבנון הראשונה, מכיבוש עיראק ואפגניסטן בידי האמריקאים, וגם מהמערכה שישראל מנהלת בעזה מ-7 באוקטובר. שני הכוחות שניהלו את מערכת "שאגת הארי", תוך שיתוף פעולה חסר תקדים ביניהם, תמיד נתפסים בעיני האזור כעוינים וזרים, ולא כמבשרי שחרור ושגשוג.
אי-מימוש יעד מיטוט השלטון משקף את מחיר היעדר התחקיר הנוקב של כשלי העבר, שמשתמרים ומופיעים מחדש במחדלים חדשים. הטראומה המכוננת של 7 באוקטובר, על הקונספציה שעמדה במוקדה, לא נחקרה לעומק, והאירועים הקשים במהלך דיוני בג"ץ בשבוע שעבר מרמזים כנראה שהסבירות לחקירה רצינית פוחתת בהדרגה, נוכח הזמן שחולף ומקפל בחובו שכחה והנדוס נרטיבים, ובעיקר עקב הפיכת הדיון לאינטרסנטי ולרווי ביצרים משסעים.
קונספציית ההסדרה הכלכלית
חוסר ההבנה העמוק לגבי גורמים קנאים המעדיפים לקדם יעדים אידיאולוגיים גם במחיר כבד, נכונים למערכות כבדות וממושכות, ונמנעים מהנפת דגל לבן, ניכר בקונספציית ההסדרה הכלכלית וחוזר על עצמו שוב במערכות נגד איראן ונגד חיזבאללה (שהפתיע את ישראל בעוצמת ההתערבות ובנחישותו). כמיהה להכרעה ואמונות ש"עריפה" תמוטט את האויב ושניתן לפרק אותו מכוחו ואף ממשנתו הקיצונית (כפי שנטען לפרקים לגבי חיזבאללה וחמאס), ממחישות שמקבלי ההחלטות הישראלים והאמריקאים לא מצליחים, יכולים או רוצים ללמוד מכישלונות העבר.
כמו בעזה, גם באיראן, מתערבבות בתיאור המציאות כמיהות לב - למשל שמתהווה פיצול בהנהגה באיראן, שמוטיבציית האויב פוחתת, ושיש בקרבו בלבול עמוק. אלה מסתיימות לרוב בתגליות מתסכלות ולפיהן האויב נחוש ויציב יותר מכפי שמקווה או מוערך. ואולם "זיכרון דג הזהב" הקולקטיבי בישראל, ההיתוך המזיק של מניעים פוליטיים והשקפות עולם אידיאולוגיות בניתוח מקצועי, והסלידה האובססיבית מתחקירי אמת, מביאים ללידה מחדש של אותן אמונות מזיקות. יש לקוות בהקשר הזה כי במערכה נגד איראן, המשאבים שהושקעו בערעור המשטר ללא הצלחה, לא גזלו מאלה שנועדו נגד איומי הגרעין והטילים, שנותר סימן שאלה לגבי מיגורם "המוחלט".
נדרש להסביר שאין מזרח תיכון חדש במרחק נגיעה, שהאויב לא מתאייד גם לאחר מהלומות קשות, שהמערכה נגדו היא מסע ממושך
חוסר הלימוד מהעבר השתקף גם אחרי 7 באוקטובר: האמונה ביכולת לכופף אידיאולוגיה באמצעות כלכלה (למשל מיזם ה-GHF הכושל בעזה), להנדס תודעות ברוח דה-רדיקליזציה, ולעצב מציאות באמצעות קבוצות שוליים, לפעמים מפוקפקות, כמו המיליציות בעזה. התמכרות להפעלת הכוח, בוז לקריאה לפתח "רגל מדינית" ואסטרטגיה, היתלות אובססיבית בדימויים ממלחמת העולם השנייה ("אנחנו כמו צ'רצ'יל" ו"האויב הוא הנאצים"), יצרו אמונה בדבר התקדמות ודאית לקראת מזרח תיכון חדש שבו מוכחדים הקיצוניים, שולטים המתונים ומתהוות בריתות חזקות עם ישראל.
מערכת "שאגת הארי" לא הסתיימה בפועל, אולם הפערים הרבים עד כה ממחישים את ההכרח באמירת אמת גם כשאינה "נוצצת", בחקירת כשלים, בקשב לדעות אחרות בקרב מקבלי ההחלטות המדיניים והביטחוניים (לא ברור למשל האם היו כאלה שעירערו על רעיון מיטוט המשטר בדיונים המקדימים למערכה), ובניהול שיח כן בין ההנהגה לציבור שיוצר אמון ומונע מפלי ציפיות. במסגרת זאת, נדרש להסביר שאין מזרח תיכון חדש במרחק נגיעה, שהאויב לא מתאייד גם לאחר מהלומות קשות, שהמערכה נגדו היא מסע ממושך, שלא ניתן להנדס את תודעת בני האזור, וששינוי בקרב האויב - אם וכאשר יתממש - יגיע מבית, וגם אז לא מובטח בהכרח שיניב מציאות טובה יותר.
מיכאל מילשטייןהידרשות לתחקיר ולחשבון נפש לא צריכה להיות רק מנת חלקם של מקבלי ההחלטות המדיניים והביטחוניים, אלא גם של המדיה והאקדמיה שמייצגות את השיח הציבורי. מחדל 7 באוקטובר והמלחמה שפרצה לאחר מכן המחישו שייעודם אינו לשמש תיבת תהודה או להקת עידוד להנהגה, תוך חיזוק "מבסוטיזם", אלא לבקר ולהטיל ספק במידע, בהערכות ובדוקטרינות הגמוניות. מלחמת "שאגת הארי", ובפרט ההדהוד נטול התהיות לגבי יעד מיטוט המשטר האיראני, מעידה שגם בקרב המדיה והאקדמיה לא נרשם תיקון דרמטי בעקבות 7 באוקטובר, ולא הועמקה ההבנה לגבי התפקיד שאמור להיות להן במסגרת שיח המתקיים בחברות פתוחות בסוגיות אסטרטגיות.
הכותב הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת ת"א, מחבר הספר "דור המבול"
פורסם לראשונה: 00:00, 26.04.26
