האירוע החמור שבו שוטרים גזרו את כיפתו של ד"ר אלכס סינקלר, בגלל רקמה של הדגל הפלסטיני, לא מתחיל בחורבן המשטרה ולא נגמר ברוח הפשיסטית שהשלטון מחדיר בה. אלו בהחלט נקודות האחיזה הבולטות, המתבקשות וגם הנוחות ביותר כשמדובר באקט מבחיל, אשר היה מיד מתויג כאנטישמיות מטרידה אילו היה מתרחש בכל עיר בעולם – גדולה וקטנה כאחד – במסגרת אולימפיאדת הזעזוע מהיחס המידרדר כלפי יהודים מחוץ למדינתם (שהפכה, כידוע, נורא בטוחה בארבע השנים האחרונות).
גם לא צריך להתברך בראיית רנטגן כדי להבחין בצביעות של שומרי הסף מטעם עצמם על כבודה של היהדות במרחב הציבורי: אותם פוליטיקאים ואנשי תקשורת שיילחמו על כבודו של כל דוכן להנחת תפילין בסמוך לבית ספר, יתפלצו נגד הטוענים להדתה במערכות ממלכתיות (חינוך, משפט, כוחות הביטחון וכו') ויסמנו "דתיים שימושיים" (כלומר מתנגדים לממשלה הנוכחית), אבל השחתת סממן דתי כמו כיפה היא כלום ושום דבר בעיניהם. בעצם, אולי זה דווקא תירוץ לפתח פורמט חדש בז'אנר הפופולרי של "הצבת מראה": מעתה ניתן לצפות שכל מיני תואמי מרדכי דוד יגיעו למחאות עם כיפות שעליהן האגרוף הכהניסטי או סתם כיתוב "שמאלנים בוגדים". חובבי הקידומים במשטרה ודאי ישמחו להראות לשר שהם יודעים לשמור יפה על חופש הביטוי.
אבל בדומה להתפשטות ההתבהמות בחברה הישראלית ביחס לכל מה שאינו יהודי – מפלסטינים ועד פסל של ישו - גם בסיפור הזה התמונה אינה שלמה ללא המרכיבים שמסתתרים מאחורי מחוללי התהליך האפל. בראשם עומד נשיא המדינה, שיודע מצוין איך להשיג בטלפון אזרח שזכויותיו נרמסו על ידי נציגי החוק, אולם לצידו נמצאים גם רוב המנהיגים באופוזיציה היהודית, למעט יאיר גולן ומפלגת הדמוקרטים שהתייצבו לצידו של סינקלר. מתברר שכל אלה שדואגים לנצל כל מופע של השתוללות חרדית וחרד"לית לטובת קמפיין ה"תיקון" מעדיפים לשים יד באש ולא להגן על זכותו הבסיסית של אדם דתי לחבוש כיפה עם מסר פוליטי חוקי. הם ימחו על הזלזול העמוק של השלטון ביהודים הליברלים של ארה"ב, ואת אלה של ישראל ישאירו לחשוב שבע פעמים באיזה בית קפה אפשר, אם בכלל, לשבת עם הכיפה הלא-נכונה. הם יחצינו בכל הזדמנות את הקשר האישי החם שלהם למסורת, אבל יתעלמו מהפגיעה הברוטלית ביהודי דתי מסוג שמאלני.
החשש האלקטורלי גבר על החובה המוסרית לומר את המובן מאליו: דעתנו על הדגל הפלסטיני לא רלוונטית
במובן הזה, אין טבעי מהאיחוד החגיגי אמש של נפתלי בנט עם יאיר לפיד, וזה גם לא משנה אם יצטרפו או לא יצטרפו אליהם גדי איזנקוט, אביגדור ליברמן ומה שנשאר מהעיסה הפוליטית שהיא בני גנץ. איש מהם, לרבות אלה שאוהבים מאוד להישען על זכר השואה כדי להתריע מפני התגברות האנטישמיות, לא טרח להבהיר שהמקרה הנ"ל מהווה חצייה של קו אדום בוהק. החשש האלקטורלי גבר על החובה המוסרית לומר את המובן מאליו: דעתנו על הדגל הפלסטיני לא רלוונטית, מה שחשוב הוא שמדינת העם היהודי לא הוקמה כדי שאחד מבניה יילקח לתחנת המשטרה בגלל הכיפה שעל ראשו וייצא משם עם מחציתה. ואם זה המצב ברוב הגוש שאמור לייצג את הציבור הליברלי, אפשר להתחיל לסרוג כיפות עם המילה "ייאוש".
