אנחנו כבר לא מדברים על עזה. חזיתות אחרות בוערות יותר. כמות האירועים בדרום פחתה. החטופים כולם בבית או במנוחת עולמים בשטחנו. העצרות תמו. עבודת מועצת השלום נראית כמו דיפלומטיה איטית, להבדיל מסנסציה תקשורתית. זמן הסיקור שלה – בהתאם.
האמריקאים משמרים רגיעה. יש להם את איראן על הראש. והאמת היא שרובנו פשוט מותש. עייפנו. עייפנו מלעסוק בחמאס, בג'באליה, בזרוע הצבאית, בסיוע ההומניטרי, בקמפיין הרעב, בהאשמות הג'נוסייד, באונר"א, ובשלל נושאים שקשורים לטראומה הקולקטיבית של כולנו. את עזה רובנו רוצים לשים בתוך קופסא ולא לפתוח. להמשיך הלאה בחיינו. להתקדם. גם אם זה לעימות הבא. העיקר שיהיה אחר. שונה.
אבל עזה עדיין כאן. וגם חמאס. ואם היתה מטרת מלחמה שעליה הסכימו כולם מההתחלה, היא שצריך לפרק אותו. נכון לעכשיו אנחנו לא שם. אפילו לא קרוב. כי בימים אלה חמאס עוסק בהתעצמות תדירה. הלחימה בצה"ל פינתה מקומה להתחמשות וביסוס ריבונות על סטרואידים. השטח אמנם קטן, הצפיפות גדלה, העכברים התרבו, ושטחי חקלאות אבדו.
אבל מה שנראה כהפסד חמאסי, עלול להתברר כיתרון טכני: בפועל, השליטה באוכלוסייה רק מתגברת. פחות טריטוריה לנהל – יותר אחיזה בציבור. זה אומר שגיוס הפעילים נגיש יותר, ניטור ההתקוממויות פשוט יותר, והשליטה בסיוע יעילה יותר. ובהחלט יש במה לשלוט.
מאז נחתם הסכם הפסקת האש, מוכנסות לעזה בממוצע כ-600 משאיות ביום. הן נשאו על גבן מעל 1.5 מיליון טונה של מזון, 650,000 אוהלים, 70,000 טונה מוצרי היגיינה, ו-12,500 טונה ציוד רפואי. מעל 6,500 משאיות הובילו ציוד חיוני לחורף. המידע הזה מפורט בגאווה בפלטפורמות מתפ"ש. ואם זה נשמע המון – זה לא מקרי. מדובר בפי ארבע ממה שהאו"ם ממליץ. רובה בכלל מגיע מהסקטור הפרטי. מה שלא נשדד בידי חמאס, ממוסה על ידו בסכומים גבוהים. וכמו אז, אין מנגנון אמיתי או וידוא שהמפלצת לא גדלה. כל זה קורה בזמן שטורקיה וקטאר מפקחות על מה שקורה לנגד עינינו. על תהליכי דה-רדיקליציה אין מה לדבר.
העובדה שכבר איננו עוסקים במקום או במי שהוביל את הטבח הנורא ביהודים מאז השואה היא לא פחות ממדהימה. אבל זה לא טור תקופתי על הרצועה. זו קריאת השכמה
העובדה שכבר איננו עוסקים במקום או במי שהוביל את הטבח הנורא ביהודים מאז השואה היא לא פחות ממדהימה. אבל זה לא טור תקופתי על הרצועה. זו קריאת השכמה. כי עזה היא משל לתהליכים שישראל מובילה, או לפחות מנסה. היא מעידה על יכולת לשמר עניין בסוגיה אקוטית לביטחוננו. היא משקפת את מידת הכשירות האמיתית בקרבנו לשנות מציאות. היא מציבה את גבולות ההבטחה ואת מגבלות הכוח. היא מוכיחה, שוב, שהחוכמה היא לא להתחיל מהלך בקול תרועה. הגדולה היא לסיים אותו כמו שצריך. וזה רלוונטי לחמאס ולחיזבאללה ולאיראן ולאלימות בני נוער ולגיוס חרדים ולכל סוגיה שפוגשת אותנו.
אחרי שנתיים של מלחמה בעזה, המצב הנוכחי הוא לא רק פספוס. הוא סכנה אמיתית. התעלמות ממנו בתקשורת, בשיחות הסלון, בישיבות הממשלה והקבינט, תפגיש אותנו עם אותו דפוס התנהלות גם במקומות אחרים. למעשה זה כבר קורה לנו. בתחילת שנות ה-90 פרסמה היוצרת אתי אנקרי את השיר "מיכאל". אחת השורות היפות בו מסבירה ש"ככה אנשים – כשקשה להם לגמור, הם מושכים את הסופים". תהא הסיבה לקושי – פוליטית או ניהולית – את המחיר משלמים כולנו.
פורסם לראשונה: 00:00, 28.04.26
