עבור רוכב אופניים מקצועני, החירות אינה מושג מופשט – זהו המגע של הרוח בפנים, התנועה המתמדת קדימה והיכולת לגמוע מרחבים בכוח הרגליים והרצון. על הכביש הפתוח, החופש מקבל קצב. אלוף ישראל ברכיבת כביש, גיא תימור ז"ל, חי את החירות הזו מדי יום בעודו חותר לפסגות חדשות, בעודו מונע מתשוקה למצוינות פורצת דרך. אלא שהתנועה הזו נקטעה באבחה לפני כשנתיים, בפיגוע דריסה אכזרי ליד צומת נהורה בידי עבריין מסומם, תחת השפעת אלכוהול וללא רישיון, שלא הותיר לרוכב המצטיין סיכוי.
גיא, שהיה לתקווה אולימפית ייחודית מסוגה בענף הספורט הכי תובעני שיש, איבד את חירותו ואת חייו על הכביש שכה אהב, והותיר אחריו משפחה המומה וקהילה שלמה כואבת.
קרוב לשנתיים חלפו מאז האסון הכבד, אך עבור משפחת תימור שעון הצדק עומד מלכת. הנאשם מוחזק במעצר תחת כתב אישום חמור של רצח באדישות, אך ההליך המשפטי הולך ומתארך וגורר עמו עינוי דין קשה מנשוא. למרות הבהרת ביהמ"ש כבר בפתח ההליך להכריע בדבר קו ההגנה, בחר הסנגור להעלות את הטענה לפטור פסיכיאטרי רק בחלוף למעלה משנה – עיכוב שמותיר את המשפחה תלויה באוויר בהמתנה מורטת עצבים לחוות דעת סותרות והתפלפלויות בשאלת כשרותו הנפשית של הנאשם. הסחבת הראייתית הופכת את המאבק לצדק למעמסה רגשית כבדה המוסיפה שכבות של כאב וחוסר אונים על אובדן שאין ולא תהיה לו נחמה.
צדק המבוסס על עקרון "עין תחת עין" אינו קיים במשפט המודרני, אך צדק המבוסס על הרתעה ואחריות חייב להתקיים. נכון לצפות שמשפטים פליליים לא יארכו זמן כה רב, ושחוות דעת פסיכיאטריות לא תהפוכנה למקלט עבור מי שבחר לעלות על הכביש ולהרוס חיים. אמנם, חומרת רף הענישה בעבירות מסוג זה נמצאת במגמת עלייה, אך עדיין אין בכך כדי להרתיע עבריינים מלסכן את הרוכבים בדרך. יש לקוות כי רוצחו של גיא יספוג עונש חמור במיוחד, שיהדהד מעבר לכתליו של אולם ביהמ"ש.
ברובד הלאומי, רציחתו של גיא ז"ל מגלמת שוב את אוזלת היד של משרד התחבורה בראשות מירי רגב, שלאורך שנותיה הרבות במשרד לא הפנתה תשומת לב לציבור רוכבי הכביש
ברובד הלאומי, רציחתו של גיא ז"ל מגלמת שוב את אוזלת היד של משרד התחבורה בראשות מירי רגב, שלאורך שנותיה הרבות במשרד לא הפנתה תשומת לב לציבור רוכבי הכביש. הנחת תשתיות הולמות לרוכבי אופניים איננה רק מצילה חיים, אלא מהווה סמל לחברה המבקשת לקדם את תרבות הפנאי והספורט, לדלל זיהום אוויר, לצמצם עומסים בכבישים ובכלל, להגדיל את האושר המצרפי בחברה שהולכת ונעשית אלימה ומקוטבת מיום ליום.
משפחת תימור נושאת את זכרו של גיא בהרצאות על סובלנות בדרכים במסגרות חינוכיות שונות. הוריו ממשיכים לטעון כי מותו של גיא איננו תוצר של גורל, אלא תוצר שרשרת של מחדלים. בעיניהם, האסון מגלם את חוסר הרצון המוחלט להתאמץ, לעצור ולשנות את המציאות העכורה שגובה מחירים שאי אפשר לשאת. גיא הוא לא מספר. הוא לא "סטטיסטיקה". הוא עולם ומלואו שנגדע. תיקון לאומי סביב נושא כאוב זה יהווה אות של תקווה לשינוי מיוחל באורחותיה של החברה הישראלית. עד אז, אנא נהגו בכבוד וסבלנות כלפי רוכבי האופניים, ואפשרו לנו להמשיך לרכוב – ולחיות.
