השיח הציבורי בנוגע לחנינת נתניהו גדוש בטעויות ובהטעיות. לאחר ניכויין השורה התחתונה היא שהנשיא הרצוג מוסמך לחון את ראש הממשלה בלי הודאה, ללא הבעת חרטה ואף בטרם יורשע בדין, אבל נעדר כל הצדקה לעשות זאת. עם מסקנה זו מתכוון הנשיא לאיים עתה על היועמ"שית ועל ראש הממשלה כדי שיתגמשו ויגיעו להסדר שיסיים את הפרשה אחת ולתמיד.
דין ברור זה עולה גם מדברים חד משמעיים שכתבו היועמ"שית הנוכחית לבית הנשיא, עו"ד מיכל צוק-שפיר, וקודמתה בתפקיד, עו"ד אודית קורילנדי-סירקיס יחד עם טל רוזנווסר. לפיהם, רכבות החנינה יכולות לנוע במספר נתיבים. רובם נתיבים פרטיים המשמשים כ"שסתום ביטחון" למקרים בהם החוק לא מסוגל לעשות צדק. למשל כששופט לא יכול לתת פסק דין שהולם את נסיבות המקרה שלפניו (עונש חובה לאדם גוסס). כזה הוא גם נתיב החנינה לתיקון טעויות בפסיקה (הרשעות שווא). וכמובן קיים נתיב החסד והרחמים שמתמקד באדם ולא רק בעבירה. בנתיבים אלו נדרשות הרשעה, הודאה, חרטה וכו'.
לצידם קיים נתיב חנינה ציבורית. נת"צ זה אינו עוסק בתיקון האדם אלא בשיקום העם. הנסיעה בו נובעת משיקולים החורגים מעניינו הפרטי של מושא החנינה ומטרתה "השבת המצב לקדמותו ושכחת עוולות העבר". החנינה כאן נועדה להגן על אינטרס ציבורי חשוב ועדיף באותה עת על אכיפת החוק, כמו "להתמודד עם התלקחויות חברתיות-פוליטיות". במשפט האמריקני, למשל, מטרתה "השבת שלוות הקהילה לקדמותה". בנתיב זה קיבל הנשיא ניקסון חנינה בפרשת ווטרגייט. עתירה שהוגשה נגד המהלך נדחתה מהטעם ש"הנשיא פורד סבר שהאינטרס הציבורי מחייב נקיטת אמצעים על מנת לאחות את הקרעים שנוצרו בעם בשל ווטרגייט, ולהטות את תשומת הלב מעניין ניקסון לבעיות חברתיות וכלכליות במדינה והשלכותיהן הארוכות טווח".
גם פרשת קו 300 והחוק שהעניק חנינות לעברייני ההתנתקות מהוות דוגמאות לכך. בראשונה נקבע "שטובת הציבור והמדינה מחייבים להציל את שרות הביטחון הכללי מן הנזק הכרוך בהמשך הפרשה". העתירות נגד החוק השני נדחו מהטעם שהמטרה "להביא לאיחוי הקרעים שנוצרו בעם ולקדם פיוס בין חלקיו" לגיטימית. הנסיעה בנתיב זה היא פחות אירוע משפטי ויותר הכרעה לאומית של הנשיא כשומר הסף של המכנה המשותף. הוא מוסמך לחון את נתניהו אם בעיניו זה יקדם פיוס בעם, ימנע התלקחויות חברתיות וכו'. מאחר ובנתיב זה "החנינה פועלת במרחב על-משפטי, אז ככל שהשיקולים הממלכתיים והציבוריים שביסודה רחבים יותר, כך גוברת נטיית בית המשפט שלא להתערב בהחלטה". כלומר: עילות הביקורת השיפוטית מתפרשות בצמצום משום ש"הנשיא מייצג אחדות חברתית ולאומית ובכוחו לשקול שיקולים שאינם מתוחמים לגבולות החוק החרות", כפי שקבעה הנשיאה דורית בייניש.
גם בנתיב הציבורי זקוקה רכבת החנינה לדלק, וכפי שכבר נכתב כאן בעבר קשה למצוא הצדקה כזו. להיפך. חנינה בשלב זה לא רק שלא תעזור לנקות את ההרס העצום שכבר נגרם ע"י המעורבים ובראשם ראש הממשלה, אלא תקשה על סילוקו
אלא שגם בנתיב הציבורי זקוקה רכבת החנינה לדלק, וכפי שכבר נכתב כאן בעבר קשה למצוא הצדקה כזו. להיפך. חנינה בשלב זה לא רק שלא תעזור לנקות את ההרס העצום שכבר נגרם ע"י המעורבים ובראשם ראש הממשלה, אלא תקשה על סילוקו. השסעים לא יאוחו לפני שתיקבע אמת שיפוטית, הן לגבי הנאשם והן לגבי המאשימה. אמת שלא תשפיע על קנאי הקצוות, אבל דרושה לרוב המוחלט כדי להמשיך הלאה.
מאחר והתערבות הנשיא טראמפ מהווה גם שיקול בעד (אינטרס בינ"ל) וגם נגד (ריבונות המדינה), והעובדה שמתנהלת מלחמה כבר לא משנה משנתניהו מצליח לנהלה במקביל למשפט, קשה למצוא דלק הצדקה לנסיעה בנת"צ זה. בלעדיו החנינה תיתקע באמצע הנתיב ורק תוסיף לנזק הכבד שכבר נגרם בפרשה זו. ללא נטילת אחריות כלשהי של נתניהו, אין דלק לנסיעה כי אין בה טעם. היא לא תביא תיקון. אם היועמ"שית תתבצר בסירובה, היא זו שתתדלק את הרכבת. ואם הלחץ יכריע את שניהם — הנסיעה תתייתר כלל. זה הרעיון. בהצלחה, הנשיא.
פורסם לראשונה: 00:00, 28.04.26
