נחיל אנשים מתפתל בשמש של סוף אפריל, נשפך מרחוב חפץ חיים בפתח-תקווה, רחוב צדדי, חד-סטרי, שלא רגיל לתכונה כזאת, אל תוך חניית בניין שהפכה לסוכת אבלים. השקט מופתי, אבל הבטן מתהפכת.
תסתכלו על התור הזה: קעקוע שמש אצטקית ליד כיפה סרוגה, נעליים איטלקיות לצד סנדלי שורש, מדי מג"ב ורובי סער לצד נשים בשאל לבן מסורתי של אבל. יש פה הכל: "גוצ'י" ו"פוקס", עגילים באף וספרי תהילים, ובורקס. המון בורקס. בורקס ודמעות הם המכנה המשותף פה. כולם בוכים מול התמונה של ימנו הקורן, מול היבבות השוברות של אמו, ומול הידיעה המצמררת: ישראלים בעטו בו למוות. בני אותה עיר, חוגגים את אותו חג.
אבל אל תתבלבלו מהנוף האנושי המנחם. האמת המכוערת נמצאת אצל ג', שעבדה שנים עם נוער בסיכון בעיר ומכירה את החבורה הזאת מקרוב. "הם לא מטופלים", היא אומרת בטון קר, "הם יוצאים ומסתובבים ברחוב, מחפשים אקשן".
בבית הם למדו להשיג דברים באלימות. צריך משהו? גונבים ארנק. בא לו קורקינט? דופק מכות לילד ולוקח. כששואלים אותם מה הם רוצים להיות כשיהיו גדולים, התשובה היא לא "הייטקיסט" ולא "לוחם". התשובה היא "עבריין". במילים אלה ממש. עבריין הוא לא מילת גנאי עבורם. הוא המודל לחיקוי. הוא החלום. ומערכת החינוך? היא אפילו לא מנסה לטפל. היא הרימה ידיים מזמן.
והכתובת הזו לא נכתבה רק על קירות צדדיים בפתח-תקווה. היא מרוחה לנו על כל המסכים במציאות שמקדשת אלימות מכל עבר. זה מתחיל בטיפוח הגיבור הסוציופת, בשם האומנות, בסדרות אלימות, אכזריות, רצחניות. הוליווד גלשה מהר מאוד לדעא"ש, לנוחבות - רוצחים ומצלמים - הזילות בחיי אדם הפכה לבידור להמונים.
אבל זה לא עוצר בסטרימינג. האלימות היא המטבע הכי חזק של הערוצים המסחריים והרשתות החברתיות. הם מקדשים אותה, מתדלקים אותה וסוחרים בה כי אלימות שווה רייטינג, ואכזריות שווה טראפיק
אבל זה לא עוצר בסטרימינג. האלימות היא המטבע הכי חזק של הערוצים המסחריים והרשתות החברתיות. הם מקדשים אותה, מתדלקים אותה וסוחרים בה כי אלימות שווה רייטינג, ואכזריות שווה טראפיק, ושני אלו שווים פרסומת ושווים כסף.
הסחף הזה הוא עוצמתי, והדבר היחיד שיכול לעמוד מולו הוא לא עוד סדנת העצמה, אלא הנהגה חזקה, ערכית. כולנו, לא רק הנוער, צריכים מודל של כוח וחוסן שנובעים משליטה עצמית ולא מהתמסרות ליצר ולנקמה.
אנחנו עומדים בתור בחפץ חיים, מחבקים את משפחת זלקה שפתחה את ליבה לכולנו, ויודעים את האמת המרה: כל ישראל כאן. זוהי סוכת אבלים לאומית. ומי שנכנס לפה בוכה על ימנו – וגם על עצמו ועלינו.
פורסם לראשונה: 00:00, 28.04.26
