מבצר.
שום דבר לא נפל, השופטת קבעה/ מה, מה פתאום? בעל הבריטון פרש חזון/ אתם של ישראל? הילד לחש מול האסון/ גם הקיץ לא תצאו מהממ"ד, פיקוד העורף שב ואמר/ בחוץ נופלים רסיסי מבצר.
להקרין.
בימים אלה ימלאו שש שנים לבג"ץ המבצר. לבג"ץ ה-11:0. רגע מכונן בדברי הימים של הווג'ראס שלנו. מכונן לא בגלל מה שקרה בו אלא בגלל מה שלא קרה: שומר סף, אז עם יותר לגיטימציה ציבורית, לא מנע מחסר עכבות, נאשם בשוחד, מלהרכיב ממשלה ולעמוד בראשה. לא הגן על הציבור. ובדיעבד לא על עצמו.
אם רק אפשר היה להקרין אז לשופטי בג"ץ תקציר זריז ממה שעומד להתרגש עלינו: מסיבת העיתונאים ההיא של יריב לוין, ההתמסרות האובססיבית של נתניהו להתחמקות מדין תוך התעלמות מהסכנות הרובצות למדינה, גרירת המלחמה בעזה מטעמים של אלוהים ישמור, המתקפות הברוטליות על הצדק והסדר התקין של כולנו.
ריספקט.
אבל לא. אין מכונה כזאת שיוצרת סרטונים של העתיד לבוא. ואפילו לא כזו שיודעת לבודד פריים. נגיד זו של נתניהו ושריו המתייצבים מול המצלמות בפתח משפטו, חבושים במסכות הקורונה, קצת אחרי בג"ץ המבצר. אם היה כזה הנשיאה חיות לכל הפחות הייתה מוותרת על הקביעה "המבצר עוד לא נפל", בזמן שחתיכות טיח מתפוררות מהתקרה מעליה. בזמן שזה שעתיד לשבת על הכיסא שלה כבר ירגיש בלוקים נופלים.
ועדיין, לא נכון להפיל על "בג"ץ המבצר" את כל תלאותינו. כשנה אחרי הפסיקה ההיא קמה ממשלה בראשות בנט את לפיד. להם כבר היה יותר מידע. תמונת נתניהו והשרים במסכות הקורונה כבר הייתה עובדה. ההסתערות על המערכות הייתה באוויר. הם יכלו לחוקק. להגביל משך כהונה של ראש ממשלה. למנוע בחוק מנאשם להרכיב ממשלה. לתת כלים לבג"צ הבא.
אבל בנט של אז נתן יותר מדי ריספקט. או היה מותקף מדי. או הרגיש לא בטוח עם הקואליציה הצרה. או רצה להיות יותר ממלכתי מממלכתי. או השד יודע מה. משהו, מותר לקוות, קרה לו מאז. והוא הבין את המשמעות של להיות איש ציבור. המדינה יותר חשובה מהכל. אי אפשר לעשות הנחת "לא נעים" על חשבונה. ואולי הוא גם למד משהו מדורסנות הממשלה הנוכחית.
המינימום.
בנט את לפיד מציעים ברשימתם החדשה תקווה, ערכים, הגבלת כהונה לשתי קדנציות בלבד ו-ועדת חקירה ממלכתית. וממשלה של כולם, גם מי שלא יבחר בהם. זה מדהים. כלומר זה המינימום. רק שהתרגלנו לא לקבל אפילו את המינימום ככה שזה עולם ומלואו.
זה לא צריך להיגמר שם. מציאות רעה יוצרת חוקי קיצון. הדורסנות המנהיגותית של השנים האחרונות, צריכה לחזור, הפעם בתמונת מראה: מהפכה משפטית למען העם.
חקיקת חוק שיהפוך את קביעתן הפרסונליות של ועדות חקירה למחייבות; חוק שידיח מכהונתו פוליטיקאי שלא יתייצב לחקירה; הטלת אחריות אישית בצורת קנסות על פוליטיקאים שגורמים נזק במיליארדים ועוד. לא באוויר. חוקים. במזומן. לא סומכים על נבחרי הציבור באשר הם. לא יודעים מה יהיה מחר. נכווינו מספיק.
בניקוי ההפחדות השחוקות, מנסור עבאס על ההגה וזה, הביקורת העניינית העיקרית נגד בנט את לפיד היא שהברית ביניהם ריקה מאידיאולוגיה אמיתית. מלבד זה שהאיחוד ביניהם מוכיח שהחלוקה הנוכחית של ימין ושמאל ברובה מלאכותית, ברית של ערכים לטעמי היא אידיאולוגיה מספיקה. בטח בימים האלה. ימים שבהם הפוליטיקאים נחלקים לפי מי אכפתיים למדינה ומי אכפתיים לעצמם.
