מהו בעצם הפוליטיקלי קורקט? זהו הרגע המדויק שבו כולם יודעים שדבר מה הוא דבר מסוים, אך משהו עוצר אותם בלשון. זה המצב שבו אנו רואים התנהלות של אדם, אך המילה המדויקת לתיאורה נותרת מחוץ לתחום. כשרואים מאפיינים מובהקים, אך אסור לנקוב בשמם. ברגע שהלשון נכבלת, המוח הולך בעקבותיה, ומה שמתחיל ב"נימוס" ציבורי נגמר בעיוורון מרצון.
בתקופת השליחות שלנו בארצות הברית, השתתפנו בתרגיל להתמודדות עם חדירת מחבל לבית כנסת. אחד הדברים המקוממים ביותר היה הפוליטיקלי קורקט המוגזם של מעבירי התרגיל. הם פשוט לא היו מסוגלים להודות שלתוקף פוטנציאלי יש פרופיל מסוים. לכן, הם פלטו משפטים הזויים כמו: "התוקף יכול להיראות בדיוק כמו כל אחד ואחד מכם בחדר" – כן נכון, כמו מרגרט בת התשעים ואחד.
קל לצחוק על זה כשזה מגיע מהצד השמאלי של המפה, אבל הפוליטיקלי קורקט החדש שולט גם בימין. קחו את הרצח של ימנו זלקה. הרוצחים היו נערים שהתלבשו בצורה מאוד מסוימת, כזו שנועדה להצהיר הצהרה ברורה ולסמן השתייכות וצורת התנהגות. בגדים כהים, כובע מצחייה או קפוצ'ון על הראש, העיקר שאפשר לכסות את הפנים, ולפעמים גם ציצית מתנופפת. כל ישראלי שנתקל בקבוצה כזו יודע היטב איך היא מתנהגת ולמה היא מסוכנת גם בלי שנשלפת סכין. אולי לא נוח להגיד את זה, אבל חבר'ה שמתלבשים ככה צריכים לקבל יחס אחר – יחס שמתאים לאנשים שבחרו להעביר מסר של איום והתנהגות כנופייתית.
אנחנו ממש לא הראשונים להתקבל בתופעה שמשלב ביגוד ופשיעה. בשנות ה-50 בשיקגו, "כנופיות הסוודרים" לא לבשו אותם בשביל האופנה, הסוודר היה הצהרת כוונות, מדים של ישות מבצעית שנועדו להטיל מורא. המשטרה דאז הבינה שהבגד הוא ראיה, והתייחסה אליו כאל מגביר סיכון לפשיעה עוד לפני שנורתה הירייה הראשונה.
האם זו שיטה אידיאלית? לא. האם היא צודקת במאה אחוז? כנראה שלא. אבל זו הדרך היעילה ביותר להילחם בתופעות אלימות קולקטיביות שרק הולכות ומתרבות. לא נוכל להתמודד איתן אם לא נגיד את האמת, גם כשהיא מתנגשת עם הטאבו החברתי מימין ומשמאל. האמת היא פשוטה: אם אדם בוחר להתלבש בצורה שמשדרת אלימות פוטנציאלית, צריך להתייחס אליו כאל מישהו שעלול לנהוג באלימות. זה לא אומר שצריך לעצור אותו או להפעיל נגדו כוח באופן מיידי, אך זה בהחלט מחייב חשדנות מוגברת ומהלכים מניעתיים.
זה מזעזע אתכם? אני מקווה שדקירה של אדם חף מפשע מזעזעת יותר. הפוליטיקלי קורקט מנסה לשכנע אותנו שהסתמכות על דפוסי התנהגות ולבוש היא "פרופיילינג" פסול, ובכך הוא מעקר את יכולת ההגנה העצמית של החברה. כשאנו מוותרים על הזכות לזהות איום בגלל עטיפה סמנטית מעוקרת, אנחנו לא הופכים לנאורים יותר – אנחנו פשוט הופכים לחסרי אונים.
אם אנחנו חפצי חוק וסדר, אין לנו ברירה אלא להפסיק לפחד מהמילים: אם זה נראה כמו זאב ומתנהג כמו זאב, אסור לנו לחכות שינעץ שיניים כדי לקרוא לו בשמו.
