זעזוע עמוק נרשם בישראל בשבוע שעבר, כשחבורת בני נוער בגילי 12-17 רצחו בערב יום העצמאות את ימנו בנימין זלקה לאחר שביקש מהם שלא לרסס ספריי קצף בסניף ׳פיצה האט׳ שבו עבד בפתח תקווה. ביקש - ונדקר. יומיים לאחר מכן נרצח בדקירות מתחת לביתו בבאר שבע דסטאו צ׳קול על ידי נערים בני 14-16. הוצא להורג ברחבת הבניין, מקום שבו בני נוער יכולים לשחק כדורגל, או פשוט לבחור לרצוח. באותו שבוע התנפלו 20 נערים על נער בן 14 בצפון תל אביב ודקרו אותו עם מברג, והשבוע עצרה המשטרה בת 15 שתועדה מכה יחד עם חבריה נערה בת 12, תוך שחלק מתעדים את האירוע על מנת לשתף ברשתות.
1 צפייה בגלריה
עימותים בין פעילי זכויות אדם לרועי צאן יהודים בכפר קוסרה
עימותים בין פעילי זכויות אדם לרועי צאן יהודים בכפר קוסרה
עימותים בין פעילי זכויות אדם לרועי צאן
(צילום: מסתכלים לכיבוש בעיניים)

אלימות ואכזריות שאינן מקור לבושה, אלא דרך לצבור הון חברתי. הציבור, כאמור, סער ורשף. לא ברור מה טלטל אותנו יותר: הבנאליות של הרוע, גיל הרוצחים, אולי העובדה שבמקרה של רצח זלקה ז״ל ההורים לא מיהרו להסגיר את ילדיהם למשטרה כמקובל בחברה שבה אסור לרצוח. איזה נוער, הנוער שלנו? מאיפה לעזאזל קיבל הדור הצעיר את הרעיון האבסורדי שמותר לאדם לפגוע כך ברעהו? מאיפה התפיסה המעוותת שלחיים אין ערך והמוות סתמי? שרצח הוא עניין אגבי? איך כל זה קרה לנו, ככה בהפתעה? ב-2 במרץ השנה החלו מתנחלים לעקור את עצי הזית של כפר קריות ליד שכם.
כשתושבים פלסטינים ניסו לעצור אותם, דווח כי המתנחלים פתחו באש והרגו את האחים, מוחמד ופהים מועמר, בני 52 ו-48. חמישה ימים לאחר מכן נכנסו ארבעה מתנחלים לכפר ואדי א-רח׳ים שבדרום הר חברון כשהם חמושים במקלות ואלות, והתעמתו עם תושבים בכפר, עימות שהסתיים בירי מטווח אפס באמיר שנראן, תושב הכפר בן 28. אחיו נורה בחזה וביד, ושרד. יום אחר כך מתנחלים ירו למוות בתאיר פארוק חמאיל בן 24, פארע ג'ודאת חמאיל בן 57 ומחמד חסן מוררה בן 55 בכפר אבו-פלאח שמצפון לרמאללה. ב-13 במארס נכנסו מתנחלים למתחם של משפחת אבו אל-כבאש בח׳יקב חומסה שבצפון בקעת הירדן, ריכזו את בני המשפחה באוהל והעבירו אותם מסכת אלימות שכללה איזוק, מכות, השפלות איומים ותקיפה מינית של אחד התושבים אל מול משפחתו.
כשהנפגעים הם פלסטינים, קל לחשוב שזה לא קשור אלינו. כשנוער מסתובב עם אלות ונשקים, קל להתייחס אליהם כנוער אבוד בגבעות. קל לחשוב שרק שם, מעבר להרי החושך והקו הירוק, יש אנשים שקופים
אלה רק חלקיקי מקרים מתוך המציאות בשטחים. מתוך טרור מתנחלים בחצרות האחורית של החברה הישראלית; מערב פרוע שבו איש הישר בעיניו יעשה. שבו החוק לא קיים או מתגמש בהתאם לזהות המפגע. שבו יש אלות וסכינים וגרזנים וגם נשק חם, וזה בסדר או סתם לא מאוד מטריד ואפילו מזכה בטרקטורון.
רתם איזקרתם איזקצילום: זהר שטרית
כשהנפגעים הם פלסטינים, קל לחשוב שזה לא קשור אלינו. כשנוער מסתובב עם אלות ונשקים, קל להתייחס אליהם כנוער אבוד בגבעות. קל לחשוב שרק שם, מעבר להרי החושך והקו הירוק, יש אנשים שקופים. שזו לא תפיסת עולם שתחלחל פנימה כמו רעל סמיך. כמו גרורות. אבל מה שקיים בשטחים סופו להגיע לליבת החברה הישראלית. מה שמכוון לפלסטינים סופו להיות מכוון לאתיופים. לרוסים. לעניות. לעשירים. לדתיות ולחילונים. ליוצאי ברית המועצות וליוצאי יחידות נבחרות. לגברים, לנשים, לילדות ולילדים. ככה זה: חברה שמנרמלת אלימות מחוצה לה מזמינה את האלימות פנימה. חברה שמקדשת את כוח הזרוע ולא את כוחה של מילה, שמחנכת לנקמה ולא לחמלה, שמלמדת את דור העתיד שיש שווים ויש שווים פחות - מעניקה לאלימות הזמנה חגיגית לתוך הסלון הישראלי. אל לנו להיות מופתעים. את הטרגדיה הזו ניאלץ לרפא על ידי חינוך, דוגמא אישית ואכיפה, משני צידי הקו הירוק.