ילד בן 15 יורד לגינה ציבורית. עם טלפון בכיס, לפעמים עם אופניים, לפעמים ברק בעיניים ובלב עולם שלם שעוד לא הספיק להתקלקל. הוא לא יוצא למלחמה. הוא לא נכנס לשטח אויב. לא לקרב כואב.
הוא יוצא כאן, קרוב לבית, ממש 150 צעדים, למקום שאמור להיות הכי לא מסוכן שיש - גינה. מלאת דשא ומצלמות אבטחה. פעם זה היה המקום שבו ילדים לומדים ליפול מקרוסלה ולקום. היום הם צריכים פרמדיק צמוד.
פעם הם היו שם צוחקים, רבים ריבים קטנים, צועקים או מתנשקים נשיקה ראשונה של ילדים. והיום? יש שם שקט מוזר כזה, שקט שמחכה למעשים רעים.
ילד יורד לגינה חצי מוארת, וחוזר ממנה כמו כותרת. לא סיפור. לא עם רומן. כותרת.
לבן שלי קוראים א'. כי במדינה שבה ילדים נדקרים, גם השם שלהם כבר צריך הגנה מנקמות וסטטוסים מצייצים. א' ירד לשבת בגינת ההסתדרות בתל אביב. לשבת עם חברים. כמו כל יום לפני הימים הנוראים.
"לשבת" - מילה קטנה, ילדותית כמעט. פעם פשוט ישבו. היום בודקים קודם מי עוד יושב. כי כדי לשבת צריך אישור, וקצת אומץ, וקצת מזל, וקסדה לראש ושכפ״ץ לנשמה, ואמא אחת שמתפללת בליבה - שיחזור כמו שיצא. אותו הילד, ואותו הגוף, עם אותו מספר חורים.
ואז הם באו. לא אחד. לא שניים. עדר. בצורה הכי עלובה של אומץ: 20 על אחד. 30 על אחד. 40 על ילד. בעטו בו. איגרפו אותו. השכיבו אותו על הכביש. גררו אותו כמו שק תפוחי אדמה. רק ששק לא צועק, לא מדמם, ולא מתקשר לאבא אחר כך בקול שבור שיבוא להציל אותו ממוות ברור.
ואם זה לא מספיק, אז גם באה הסכין. חדה וכסופה בתוך יד מזוהמת של נערים משוטטים. ולא, לא "דקירה" אחת, כמו שהמשטרה אוהבת לכתוב ביובש של מודעת אבלים. תשע דקירות. תשע פעמים שמישהו בחר להכניס מתכת לגוף של ילד, נער תמים.
והכי נורא? תשע פעמים שהמדינה לא הייתה שם. והאמת המכוערת היא כזו: א' לא נדקר רק על ידי נערים. הוא נדקר על ידי הזנחה. על ידי אדישות. על ידי שנים של "יהיה בסדר".
על ידי עירייה שמציבה ספסלים במקום גבולות. על ידי משטרה שמגיעה אחרי שהדם כבר לכלך את החולצה והמדרכות. על ידי מדינה שמצליחה לזהות טיל בליסטי באיראן, אבל לא מצליחה לזהות כנופיית נערים שמטילה אימה מתחת לבית. ממש כאן.
והם כבר מזמן לא רק הבעיה השקטה של דרום תל אביב. מה שהתחיל שם - במקום שהמדינה השאירה בלי חינוך, בלי אכיפה, בלי פחד ובלי עתיד - לא נשאר שם.
אלימות היא לא דירה מוגנת. היא לא משלמת ארנונה. היא מתפשטת. כמו מגפה שקטה, משכונה לשכונה, מבית לבית, מרחוב לרחוב ומגינה לגינה.
היה נוח לפתור את זה עם "אל תלך שם בלילה". אחר כך אמרו "אל תלך לשם בכלל". עוד מעט נגיד לילדים: "אל תלכו, יותר בטוח לכם מסכים".
וזהו.
נגדל דור של ילדים עם מפת ישראל שמסומנת לא בערים, אלא באזורים שאסור לנשום בהם.
כנופיות נערים לא נולדות מסכין. הן נולדות מרִיק. ריק של חינוך. ריק של סמכות. ריק של הורים נוכחים. ריק של משטרה בשטח. ריק של שופטים שמבינים שילד עם סכין הוא לא רק "קטין במצוקה" - הוא סכנה לציבור, הוא צלקת, הוא פציעה. וכן, גם ריק של מדינה שפחדה להגיד בקול: יש פה תופעה, והיא אוכלת אותנו, ומשום מה זו הפתעה.
אסור לשנוא אוכלוסיות. אסור לסמן ילדים בגלל מוצא, צבע, שכונה או שם משפחה. אבל מותר - וחובה - לסמן אלימות. מותר להגיד שכנופיה היא כנופיה. שסכין היא סכין. שילד שנדקר תשע פעמים הוא לא "אירוע נקודתי", אלא אזעקה.
מדינה נורמלית לא מחכה לילד הבא. היא לא מקימה עוד צוות. לא מפיקה עוד מסמך עם לוגו. לא שולחת עוד דובר שיגיד "הנושא בטיפול". מדינה נורמלית נכנסת לשכונות, לבתי הספר, לגינות, לרחובות. עם אכיפה. עם חינוך. עם רווחה. עם ענישה. עם נוכחות. עם מבוגר אחראי אחד שמוכן להגיד לילדים אלימים: עד כאן.
כי כשהמדינה לא מחנכת - הרחוב מחנך. וכשהרחוב מחנך - שיעורי הבית נכתבים בדם.
א' ירד לגינה ציבורית. הוא היה אמור לחזור עם אבק על הנעליים, אולי עם סומק בלחיים. במקום זה הוא חזר דקור. בלי עזרה בזמן. בלי מזור. בלי תשובה. רק עם גוף ונפש שיצטרכו להחלים - ועם מדינה שעדיין לא הבינה שהיא הפצועה האמיתית.
