היות שבאף זירת לחימה לא מושג "ניצחון מוחלט", ניכר מאמץ גובר לממש הכרעה באיו"ש. זאת, לא באמצעות חיסול האויב, אלא דרך שינוי מהיסוד של המציאות, "אבל מתחת לרדאר", כפי שהדגיש סמוטריץ', אבי תורת ההכרעה באיו"ש, היות שברור שהעולם - לרבות טראמפ - מתנגדים ל"בליעת" הגדה על ידי ישראל, ושרוב הציבור בישראל לא שותף לאמונה בדבר "עידן של נס" שמתחולל בעקבות טבח 7 באוקטובר ובמוקדו הזדמנות להתפשטות טריטוריאלית.
נוכח ההכרה שמדובר למעשה בפרויקט מגזרי הנובע ממניעים אמוניים-משיחיים ונשען בחלקו על עולם ערכים שונה ואף מנוגד לזה של רוב החברה הישראלית, נבנים נרטיבים שתכליתם לגייס לגיטימציה ולשוות להתכה הגוברת של איו"ש בישראל מעמד של "מפעל לאומי". במסגרת זאת נבראים נימוקים אסטרטגיים לכאורה, כמו: החוות שמוקמות בהמוניהן תורמות לביטחון ישראל; תושביהן, וגם נוער הגבעות, הם התגלמות החלוציות; התרחבות ההתיישבות מגלמת "מימוש של לקחי 7 באוקטובר" (מחדל שלו אחראים מקדמי המיזם, שחברים בממשלה אך מעולם לא לקחו אחריות כלשהי, ואף מתארים אחרים כבוראי הקונספציה ואת עצמם כמתקנים); ובכלל שהתיאבון לקרקע אינו צו האל אלא "הדרך להרתיע ערבים", וש"הוכח" כי היכן שיש התיישבות אין טרור.
ואולם, מה שקורה באיו"ש לא נעצר באיו"ש. עולם הערכים שמתהווה בחלק מההתיישבות באזור מונחל בהדרגה לכל ישראל ובמוקדו שלושה מאפיינים מרכזיים: חשדנות עמוקה ואף עוינות כלפי כל "אחר", בעיקר ערבים (וכמובן חוסר עניין ובורות כלפי תרבותו, לצד התנשאות מופגנת כלפיה); אמונה שהפעלת כוח פותרת כל בעיה, לצד בוז לאסטרטגיה מורכבת "שמייצגת את רוח 6 באוקטובר"; והדיפת השאלות "מה יגיד העולם" והאם ייפגע הקשר עם העולם הערבי. הדבקים בתפיסות "עם לבדד ישכון" לא מתעניינים בהשלכות בינלאומיות או רואים בהן אילוץ כלשהו.
התופעות והתפיסות הייחודיות לאיו"ש מסתמנות בעיקר ב"טריטוריות החדשות" שעליהן השתלטה ישראל - רשמית בטיעון ביטחוני, אך כשברקע נשמעים גם קולות הדורשים סיפוח, הקמת יישובים וגירוש ערבים בהצדקה של מימוש גבולות ההבטחה. ניתן למצוא קו מקשר שעובר בין האלימות הגוברת כלפי פלסטינים באיו"ש ושריפת מסגדים וספרי קוראן ברחבי הגדה לניתוץ סמלי דת נוצריים בלבנון, הרס רווי התלהבות של מבנים בעזה, וכן הכאה וביזוי של אנשי דת נוצרים ופסילת קשר עם הציבור הערבי בישראל שאותו הגדיר סמוטריץ' "אזרחים בינתיים".
ברקע, מתרבות ההרפתקאות האידיאולוגיות בלב שטח אויב תוך סיכון חיים (למשל האירוע הקשה שבו נפל החייל גור קהתי ז"ל וביקור משפחות שכולות בלבנון, ניסיון להקים יישובים בסוריה, והסתננות ל"מסע נטיעות" ברצועה), ומתפתחים חוליים מוסריים באזורי הדמדומים שבהם ישראל משמרת בכוונה עמימות בכל הנוגע לחוק וסדר: גזל עדרים מקהילות פלסטיניות באיו"ש, ביזה בלבנון, והברחות בעזה - אירועים שבהם מסתמנת מעורבות מסוכנת של אנשי כוחות הביטחון.
בתווך ניצבים מקבלי ההחלטות בישראל - לרבות בכירים בצבא - בהשתאות מוזרה. הם אמנם מגנים בפומבי ומפגינים דאגה, אך בתוך תוכם מבינים (ואולי לא) את הקשר שבין תמיכה בהרחבה נטולת רסן של ההתיישבות, לרבות חוות שלא מעוגנות בחוק, לטרור הגואה ולאלימות הקשה שמסיבים נזק אסטרטגי לישראל ומביאים להתפתחות "איומים מפתיעים", כמו הקמת ועדות שמירה פלסטיניות באיו"ש שפעילותן צפויה להעצים עוד יותר את המתח הפנימי הכבד באזור ולהביא לפיצוץ בגדה.
בצומת ההיסטורי המסתמן מתחייבת עמדת העם (שמפגין חוסר הבנה לגבי הנעשה מעבר לקו הירוק), בעיקר לאחר שיוסברו לו השלכות המדיניות הנוכחית על חיי היום-יום ועל מעמד ישראל בעולם
המיזם שאמור היה להיות שקט הופך רועש, משנה בהדרגה את דיוקנה של ישראל ויקבע את גורלה. זוהי נקודה שבה נדרש דיון ציבורי נוקב. הכרחי לערער את הקביעה ש"מיזם איו"ש" זוכה ללגיטימציה רחבה או מייצג רוב בעם. המיזם המגזרי מעולם לא הוסכם כיעד לאומי קולקטיבי, וכעת מתחפש ל"רצון הרוב" תוך ניצול השילוב בין הכאוס הפוליטי, חופש הפעולה שמאפשר ממשל טראמפ וההלם הפוסט-טראומטי שאוחז עדיין בציבור בעקבות אסון 7 באוקטובר. בצומת ההיסטורי המסתמן מתחייבת עמדת העם (שמפגין חוסר הבנה לגבי הנעשה מעבר לקו הירוק), בעיקר לאחר שיוסברו לו השלכות המדיניות הנוכחית על חיי היום-יום ועל מעמד ישראל בעולם.
השיח המתפתח לקראת הבחירות לא מבשר טובות בנושא הפלסטיני. למעט בודדים - מימין ומשמאל - המעלים את הצורך בהכרעה ברורה, כל היתר, ובעיקר מפלגות המרכז, ממשיכים לדבוק בסיסמאות ברוח "ניהול הסכסוך", מהדגם החלול של ערב 7 באוקטובר, שכוללות בין היתר התהדרות ב"גישה ימנית בנושא ביטחון", בלי להסביר במה היא שונה מהמדיניות הננקטת כיום.
תפקיד הציבור, בפרט המדיה, לדרוש מהמתמודדים התייחסות מעמיקה לנושא הפלסטיני, לרבות מה עמדתם לגבי הסכמי אוסלו, עתיד הרשות ותושבי הגדה הפלסטינים, איך בדיוק תקודם נורמליזציה בלי דיון בנושא הפלסטיני, והאם הם נערכים לעידן שבו ימשול בבית הלבן מישהו שאינו טראמפ. בהיעדר שיח מעמיק, והיות שמצעי מפלגות מפורטים הפכו מזמן למותרות בישראל, נותר לייחל (ללא תקווה מוגזמת) שיש מי שמבין את חומרת הצעידה לעבר מדינה אחת, ולמד מהעבר כי התעלמות מעיסוק ומהכרעה בסוגיה הפלסטינית - מסתיימת באסון.
ד"ר מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת ת"א, מחבר הספר "דור המבול"
פורסם לראשונה: 00:00, 03.05.26
