הדמוקרטיה הליברלית נשענת על ההבנה שכוח שלטוני הוא כאש בליל חורף קשה: חיוני לחימום הבית, אך ללא השגחה יחריבו בדליקה. אין זה משנה מי אוחז באש או מה הן כוונותיו, זהו טבע האדם. כפי שניסח זאת אברהם לינקולן: "כמעט כל אדם יכול לעמוד במצוקה, אך אם תרצה לבחון את אופיו האמיתי של אדם - תן לו כוח". זו הסיבה שבדמוקרטיה מציבים מול כל בעל סמכות איזונים ובלמים שימנעו ממנו להפוך לכוח מוחלט המסכן את החירות.
דברים אלה נכונים במיוחד ביחס לכוחה הדורסני העצום של התביעה הפלילית, שיכולה לשלול את חירות האדם ולהחריב את עולמו בקלות. אלא שבישראל, הייעוץ המשפטי לממשלה והפרקליטות התנגדו לאורך שנים לכל ביקורת, בטענה שהם הגוף המבוקר והחשוף ביותר בשירות הציבורי. לשיטתם, עבודת התביעה כבר מתבצעת תחת "זכוכית מגדלת תמידית": החל מנזיפות שופטים והכרעותיהם, עבור בביקורת בג"ץ ובפיקוח מבקרי המערכת וכלה בדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין.
קשה לשכוח שב-2008, כשקבוצת פרופסורים ובהם אמנון רובינשטיין ז"ל הציעו להקים גוף שיגן על זכויות חשודים ונאשמים מהטעם ש"דה-פקטו אין ביקורת שיפוטית, פרלמנטרית או עיתונאית, למרות שלפרקליטות שלנו יש סמכויות שאין לפרקליטויות במדינות אחרות" – ניצבה מולם לא פחות מאשר... רות דוד. פרקליטת המחוז דאז נזפה בהם: "אנחנו לא כוח שחור שפועל בשרירותיות. יש עלינו ביקורת כל הזמן". כמה שנים אחר כך רות דוד עצמה הוכיחה שאין אדם, חסין ככל שייראה, שעמיד בפני השחתה כשהוא אוחז בכוח מוחלט ללא בקרה.
בתקופת היועמש"ית הנוכחית המצב הגיע לשיא מבהיל. גלי בהרב-מיארה לא משיבה לשאלות, אינה מקבלת כל ביקורת ולא מנמקת החלטותיה לפני העם הריבון. זה מעולם לא היה כך. אביחי מנדלבליט לא הסתתר מאחורי הודעות לעיתונות כשקיבל החלטה דרמטית נגד נתניהו. הוא כינס מסיבת עיתונאים והסביר את שיקוליו. גם אליקים רובינשטיין התייצב מול המצלמות בפרשות כמו בר-און–חברון או בסיפור ליאורה גלט ברקוביץ' (אגב, איך זה שאין כיום פרקליטים עם עמוד שדרה ויושרה כשלה במשרד המשפטים? למרות שרבים שם מזועזעים מהתנהלות היועמ"שית ופרקליט המדינה בתיקים פליליים, אין פוצה פה ומצפצף). השקיפות הוחלפה בהסתגרות מבוצרת, המסרים עוברים רק דרך מכתבים זועמים של המשנים והודעות לתקשורת של הדוברים.
אפילו שופטי בית המשפט העליון אינם משפיעים עליה. אבד המנגנון האלגנטי של קליטת נזיפות ותיקון הדרך. יועצים משפטיים מהעבר כמו מני מזוז ויהודה וינשטיין נסוגו מעמדותיהם ושינו את התנהלותם אחרי שננזפו או קיבלו רמז. בניגוד אליהם, היועמ"שית ואנשיה סופגים נזיפות חמורות והערות ברורות בדיונים ובפסקי דין פעם אחר פעם, ולא משנים דבר. השיא הוא הזלזול המופגן בנציב תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות, השופט מנחם פינקלשטיין. כשהוא קובע בפרשת רואי כחלון ש"קצרה ידו מלהושיע" משום שהיועצת פשוט מסרבת להגיב לפניותיו, זה דבר שדמוקרטית לא ניתן לקבל.
התנהלות זו מתאפשרת בחסות ההגנה ההרמטית שהיא מקבלת מהבייס שלה בשל "קדושת" מאבקה בנתניהו
התנהלות זו מתאפשרת בחסות ההגנה ההרמטית שהיא מקבלת מהבייס שלה בשל "קדושת" מאבקה בנתניהו. כשנשיא העליון בדימוס, אהרן ברק, מצהיר בפומבי: "גלי, המשיכי בדרכך, אל תיראי ואל תיחתי", הוא מעניק לה רישיון להמשיך לרמוס כל נורמה משפטית. דבריו לא רק מסוכנים אלא גם מיותרים. בהרב-מיארה באמת כבר אינה יראה מאף אחד, וזו בדיוק הסיבה ששוחרי חירות האדם צריכים להתחיל לפחד. עוד רגע האש תלחך את כפות רגליהם.
פורסם לראשונה: 00:00, 04.05.26
