כאשר בני גנץ הקים מפלגה, ב-2018, הוא הבטיח לציבור שהוא בא לפוליטיקה לעשר שנים וזהו: הפוליטיקה שלו לא תהיה עיסוק לכל החיים, התמכרות, אובססיה; היא תהיה שירות לזמן קצוב, תקופה שיש לה פז"ם, התחלה, אמצע וסוף.
הודעת הפרישה של איש אמונו חילי טרופר, אתמול, הבהירה לכל שהסוף הגיע: הלו"ז הוקדם בשנתיים. סיפור כחול-לבן מסתיים בקול ענות חלושה, בלי מסיבות פרידה, בלי הפגנות מחאה, כמו חוט בלי קשר. בהודעת הפרידה שלו מטרופר, גנץ הבטיח להמשיך: "כמו בקרב", כתב, "לפעמים צריך לרדת לכריעה כדי לשפר עמדות ולהמשיך בהסתערות".
להסתער עם מי, על מה: בני גנץ על תקן דון קישוט, האביר בן דמות היגון. הקרב על גורלה של מדינת ישראל עדיין ניטש, בכל עוזו, אבל גנץ לא מוזמן להשתתף בו. לשירות שהוא רוצה לתת אין קונים. מה שנדרש ממנו עכשיו הוא לסגור את הבסטה: לפרק את מה שנותר ממפלגתו, לאפשר לחמשת חברי הכנסת שנותרו לחפש להם בית אחר, לעלות על אופניו ולרכוב אל האופק. זאת ההחלטה הנכונה, למען כבודו, למען מצביעיו. גנץ נכנס לפוליטיקה בראש מורם; מגיע לו לצאת ממנה בראש מורם, אדון לגורלו.
ערב כניסתו לפוליטיקה התייעץ גנץ עם אנשים רבים. נפגשתי איתו במשרד שפתח בבית במושב מגשימים, מדרום לפתח-תקווה. נפגשנו שנית במלון כפר המכביה. אני לא חושב שאתה מתאים לפוליטיקה, אמרתי. הוא שאל למה, אני נימקתי, ואז ראיתי שהניצוץ בעיניו כבה: הוא ציפה לתשובה אחרת.
שמונה השנים שלו בפוליטיקה ידעו עליות ומורדות. בשיאן, הוא עמד בראש מפלגה שקיבלה 35 מנדטים; 61 חברי כנסת המליצו עליו לנשיא. חשבתי אז שטעיתי בו, באמביציה שלו, בכישוריו הפוליטיים, בהערכת קסמו. ואז באו השנים הרעות, תחת מכונת רעל ביביסטית שלא ידעה גבולות, מול פילוגים ועריקות בתוך המפלגה שלו, מול יועצים שבגדו בו. הערכתי את החוסן האישי שלו; הערכתי פחות את הרתיעה שלו מלהשיב מלחמה; ואחריהן באו השנים הבינוניות, האפורות, הקטנות. כתבתי עליו פעם שהוא מנסה להיבחר לראש ממשלה בשיטת הרצוג – הוא מאמין שאם יירצה את כולם, דרכו תהיה סלולה לקצה הפירמידה. זה לא עובד כך אף פעם – לא כשמדובר במנהיג לאומי.
לפני חודשים אחדים הוא פתח בקמפיין ציבורי שקורא למשהו שלא היה לישראלים מזמן: ממשלה רחבה. הסיסמה נשמעת טוב מאוד כשמשלבים אותה בנאום חגיגי, אולי אפילו בטקס הדלקת משואות. במציאות היא פייק. גוש נתניהו לא רוצה בה כי היא מנוגדת לסדר-היום שלו, לתוכניותיו, למלט שמדביק את חלקיו; גוש השינוי לא רוצה בה משום שהיא מנוגדת לרוח בוחריו, לרגש שמדביק אותו יחד. היא מעוררת אולי אהדה, אבל אין לה בוחרים. זה הזמן של ממשלות לאורך, לא לרוחב: יש זמנים כאלה. אם ישתנו, הם לא ישתנו בגללו.
חשבתי שזאת שירת הברבור שבחר לעצמו: כשיראה שהקמפיין לא מתרומם יודיע על פרישה מכובדת. חילי טרופר הבין והסיק מסקנות, אבל גנץ תקוע בתוך הקמפיין שלו
חשבתי שזאת שירת הברבור שבחר לעצמו: כשיראה שהקמפיין לא מתרומם יודיע על פרישה מכובדת. חילי טרופר הבין והסיק מסקנות, אבל גנץ תקוע בתוך הקמפיין שלו. בצומת שבו יש רק קואליציה מול אופוזיציה הוא מתעקש לא להיות בשום מקום. אם ייגרר עם הסיפור שלו עד לבחירות הוא עלול להיות המסמר הקטן שבגללו נפלה העיר.
ההיסטוריה מלאה בפוליטיקאים שלא ידעו לומר שלום בזמן. זה קרה לגדולים ביותר, לצ'רצ'יל, למשל, אפילו לבן-גוריון. זה קורה היום, לנגד עינינו, לנתניהו – באופן הכי מקומם, הכי מושחת. גנץ הוא מקרה קל: כל מה שהוא צריך זה להשלים עם מה שלא ניתן לשינוי. שישאל את חילי.
פורסם לראשונה: 00:00, 04.05.26
