יש רגעים שבהם מדינה שלמה צריכה לעצור מלכת. הרציחות האחרונות בפתח-תקווה ובבאר-שבע, הדקירות בצפון תל-אביב, האלימות הברוטלית של בני נוער, כל אלה אינם עוד כותרת חולפת. זה שבר עמוק. משהו בסיסי נשבר כאן בלב החברה הישראלית.
אבל דווקא ברגע הזה, שבו כולנו מחפשים תשובות, יש מי שממהר להפנות אצבע למקום אחר, לספר לנו שהמקור לאלימות נמצא בכלל מעבר לקו הירוק, שאלימות של יהודים ביהודה ושומרון כלפי פלסטינים היא זו שמחלחלת אל תוך הרחובות שלנו.
בעיניי זה לא רק ניתוח שגוי, אלא בריחה נוחה מאחריות ופתרון אמיתי. אין שום קשר בין נער בן 14 שדוקר חבר עם מברג בצפון תל-אביב לבין המציאות הביטחונית המורכבת של יהודה ושומרון; אין קשר בין חבורת נערים שמתנפלת על עובד כי העיר להם לבין חיכוך יומיומי באזור טעון ביטחונית; מי שמחבר בין הדברים הללו מערבב בין מלחמה לפשיעה, בין טרור לבין אובדן גבולות פנימי, ומטשטש ביודעין את ההבדל בין מציאות ביטחונית סבוכה לבין אנרכיה אזרחית. הטענה הזו אינה רק שגויה עובדתית, אלא גם בעייתית מוסרית, כי היא לוקחת מקרים נקודתיים שמטופלים ומנוהלים על ידי רשויות המדינה ומציגה אותם כאילו הם מגדירים ציבור שלם וכאילו הם מקור הרוע בחברה הישראלית. זו הכללה שמטשטשת מציאות מורכבת ומייצרת סיפור פשוט מדי למציאות שאינה כזו.
הסכנה הגדולה בטיעון הזה היא לא רק השגיאה שבו, אלא מה שהוא מאפשר לנו לא לעשות: להביט פנימה. כי האלימות שאנו רואים היום היא לא זליגה משום מקום אחר. היא תוצאה של תהליכי שחיקה עמוקים בסמכות ההורית, מערכת חינוך שמתקשה להציב גבולות, תרבות רשת שמתגמלת השפלה, ואכיפה שלא תמיד מרתיעה.
בתוך זה יש נקודה שאסור לפחד לדבר עליה: היעדר הרתעה אמיתית כלפי קטינים. מערכת המשפט ממשיכה לראות בגיל צעיר סיבה אוטומטית להקלה גם כאשר מדובר באלימות קשה ומסוכנת
בתוך זה יש נקודה שאסור לפחד לדבר עליה: היעדר הרתעה אמיתית כלפי קטינים. מערכת המשפט ממשיכה לראות בגיל צעיר סיבה אוטומטית להקלה גם כאשר מדובר באלימות קשה ומסוכנת. יש מקום לרחמים, אבל כשהם הופכים לעיוורון, זה מזמין את האסון הבא. חברה שאינה עוצרת תופעות כשהן קטנות מגלה אותן מאוחר מדי כשהן כבר קטלניות. גבולות צריכים להיקבע מוקדם וברור. רחמים שאינם מלווים באחריות אינם חמלה אלא הפקרות ציבורית.
אפשר וצריך לנהל דיון כן על הנעשה ביהודה ושומרון. גם בחבל הארץ היפה שלנו ישנה מורכבות, ישנה מציאות ביטחונית מאתגרת ויש גם אכיפה ומעורבות יומיומית של כלל מערכות המדינה – שב"כ, משטרה ורשויות. זו אינה זירה מופקרת, גם אם אינה מושלמת. אבל לחבר בין המרחב הזה לבין רצח של אזרח בפתח-תקווה זו לא ביקורת אמיצה. זו הסחת דעת.
בסופו של דבר האחריות היא שלנו – של ההורים, של בתי הספר, של הנהגת המדינה, של החברה כולה. אם נמשיך לחפש אשמים רחוקים במקום להתמודד עם הכשלים הקרובים, נאבד את היכולת לתקן. המאבק באלימות הנוער לא יוכרע בסיסמאות אלא בחינוך לערכים, בהצבת גבולות, באכיפה נחושה ובעיקר באומץ לומר את האמת, גם כשהיא לא נוחה. מדינה חזקה יודעת להגן על עצמה מבחוץ וחברה בריאה יודעת להגן על עצמה מבפנים. זה, יותר מכל, המבחן שלנו עכשיו: לא בגבולות, אלא בתוך הבית.
