צעד קדימה, שניים אחורה. ואלס וינאי מעודן על שטיח פרסי עמוס במלכודות, לצליליו וקצבו של האייתוללה. ריקוד שבו צד אחד פועל באופן חד-ממדי והצד השני משחק שחמט רב-ממדי שבו הלוח הוא המזרח התיכון והכלים הם מצבורי אורניום, צנטריפוגות ומצרים.
המו"מ לסיום המלחמה בין ארה"ב לאיראן מנוהל בשיטת הבזאר הפרסי. בזמן שהשיח בנושא הגרעין מעוכב בכוונת מכוון, טהרן מנצלת את הוואקום כדי לקבוע עובדות בשטח. לצד חידוש ההתעצמות הצבאית, מתווה המשטר (שנדחה עד כה בידי טראמפ) כולל מסמוס הדרישה להוצאת מאגר האורניום המועשר לרמה של 60 אחוז מאיראן. בהיעדר פיקוח סבא"א, שכבר תקופה ארוכה נמצאת מחוץ לתמונה, מתעורר החשש להעלמת המצבורים במרחביו האינסופיים של המדבר הפרסי, עניין שהתרחשותו עשויה להציב אתגר משמעותי בפני סוכנויות המודיעין במערב. בנסיבות מטרידות אלה, העולם עלול להתעורר למציאות של "פריצה שקטה" – מצב שבו לאיראן יעמדו היכולות לבצע ניסוי גרעיני, מבלי שניתן יהיה למנוע זאת בזמן אמת.
השימוש בפקיסטן כמתווכת מוסיף רובד נוסף של סיכון. מדובר במדינה שהיא בעצמה מעצמה גרעינית עם מערכת מוקדי כוח פתלתלה, שאיננה מצויה בלב העיסוק של קהילת המודיעין הישראלית. לאסלאמאבאד מערכת יחסים מורכבת עם איראן, שאיננה מסייעת להבנת רזי הדיאנמיקה בין הצדדים, ומציבה את המערב במקום בעייתי בו פקיסטאן הופכת לשומר הסף של המו"מ, הסובל ממילא מפערי תקשורת כרוניים בין הצדדים. זאת, בעוד מצרי הורמוז הופכים לראשית הצירים לדיאלוג באש בין ארה"ב לאיראן, בעוד המשטר משתמש בנתיב הסחר העולמי כחבל חניקה ומזכיר למערב בכל רגע שגם ללא פצצה היכולת לשתק את הכלכלה העולמית נתונה בידיו.
הקושי האמריקאי בהבנת המנטליות הפרסית בולט מתמיד. וושינגטון מנסה לשמר את השיח בחתימה נמוכה, אך ממשל טראמפ מפרק כל ניסיון להתקדמות. התבטאויותיו ההפכפכות של הנשיא, הופכות כל הבנה פוטנציאלית לזמנית ובעלת ערך מוגבל (במקרה הטוב) בעיני האיראנים. היעדר צוות מקצועי למו"מ גרעין, חסרונה של קואליציה בינלאומית הרתומה לתהליך והתנודתיות בעמדות – מונעים הצגת חזית אחידה וחדה למול האייתוללות. כך או אחרת, נכונות המשטר להקפיא העשרה ל-15 שנים מהווה נקודת אחיזה חיובית להמשך המו"מ, אך מדובר בחבל שלא בטוח שהנשיא טראמפ יודע לאחוז משני קצוותיו.
היעדר בהירות ביעדי המערכה, פער ניכר בתכנון המעשה המדיני מבעוד מועד וסיכום על גבולות הגזרה, כמו גם הדרך להביא את איראן לשם, בולט גם עתה
ובעניינה של ישראל, התמונה איננה מעודדת. כפי שתואר בראשית המערכה מעל שורות אלה, היעדר בהירות ביעדי המערכה, פער ניכר בתכנון המעשה המדיני מבעוד מועד וסיכום על גבולות הגזרה, כמו גם הדרך להביא את איראן לשם, בולט גם עתה: בדומה למתחולל בעזה ובלבנון, שוב ניכר היעדרה של אסטרטגיית "היום שאחרי". ישראל וחברותיה במערב (לכל הפחות בנושא הגרעין, דוגמת גרמניה, בריטניה וצרפת) נדחקות לקרן זווית בעוד הנשיא טראמפ מחפש מתווה יציאה כלשהו מהעימות אף ללא הסכם, נוכח אילוציו מבית. בנסיבות אלה, הסיכוי להמצאת "הסכם אובמה משופר" איננו גבוה, וגם אם יושג כזה – הרי שבעמדות הליבה, איראן תשמור על נכסיה (המשך פיתוח טכנולוגיות גרעין, טילים ארוכי טווח, סיוע לשלוחים).
על אף גריעת יכולות ליבה מהמשטר, כושר התאוששותו מהיר וכך גם יכולתו להתאים עצמו למציאות משתנה, ממצור ימי ועד סנקציות. הוואלס עם האייתוללות אינו צפוי להסתיים בקרוב, אך כשהמוסיקה תיפסק, המערב עלול למצוא את עצמו לבד על הרחבה, כששותפו לרחבת הריקודים גוזר קופונים והשטיח הפרסי נשמט במפתיע מתחת לרגלי השחקנים.
פורסם לראשונה: 00:00, 05.05.26
