הנכס הגדול ביותר של הנשיא טראמפ היה ונותר הזלזול שמפגינים כלפיו יריביו. בשתי מערכות בחירות לנשיאות ארה"ב הם העריכו הערכת חסר את יכולותיו, והופתעו לצפות בו צוחק כל הדרך לבית הלבן. לא רק יריבים פוליטיים של טראמפ לקו בעיוורון. גם אויביה של אמריקה האמינו שמולם ניצב מנחה טלוויזיה פטפטן ולא מנהיג רב תעוזה.
חלקם לא זכה להפיק לקחים מטעותם, החל ברב המרצחים המנוח קאסם סולימאני, המשך בנשיא ונצואלה הכלוא מאדורו, וכלה ברודן האכזרי עלי חמינאי שהשיב נשמתו לבורא במטס הפתיחה של "שאגת הארי".
ועדיין, נראה שפרשנים רבים, גם בעולם וגם במחוזותינו, טרם נגמלו מן המנהג לגמד דרך קבע את מהלכיו של נשיא ארה"ב, מקוריים ומרשימים ככל שיהיו.
המאפיין העיקרי במדיניותו של דונלד טראמפ בנושא המזרח התיכון, מאז השבעתו בינואר 2025, הוא יוזמה קדחתנית ובלתי פוסקת. הוא אינו מניח לאירועים להשתלט על סדר יומו אלא מכתיב באופן אישי את סדר היום האזורי. כבר בסמוך לכניסתו הרשמית לבית הלבן הושג, במידה מכרעת בזכותו, ההסכם השני לשחרור החטופים מידי חמאס בעזה.
שליחיו חברו לצוותו של הנשיא היוצא ביידן ופתרו בתוך ימים מחלוקות שהכשילו את המהלך במשך למעלה משנה. הנשיא טראמפ טס למדינות המפרץ וחיזק את הברית עם סעודיה, קטאר והאמירויות. הוא נועד עם השליט החדש של דמשק א-שרע ועיצב שותפות אינטרסים חסרת תקדים בין ארה"ב לבין סוריה, שהייתה לאורך שנות דור בת חסות של רוסיה ואיראן. מעורבותו בלבנון, בשיתוף פעולה הדוק עם הסעודים ובאמצעות שליחו המיוחד טום ברק, הביאה להסרת מועמדותו של נציג החיזבאללה לנשיאות, סולימאן פרנג'יה, ולבחירת נשיא פרו-מערבי, מישל עאון, שנחוש לחלץ את ארצו מלפיתת המשטר האיראני.
ביוני 2025 טראמפ עשה מה שאף נשיא אמריקני לא העז לעשות בכמעט חמישה עשורים של עימות חזיתי עם איראן: לתקוף, בצוותא עם ישראל, את מתקני הגרעין של משטר האייתוללות. מיד לאחר הפסקת האש שכפה על הצדדים לעימות הזה, הוביל טראמפ מהלך פורץ דרך להפסקת אש גם בעזה. זו החלה באוקטובר 2025, והביאה לשחרורם המיידי של 20 החטופים האחרונים שרבים, כולל טראמפ עצמו, לא האמינו שישובו בחיים לחיק משפחותיהם, ולהשבת כל החללים הישראלים שנותרו בעזה. נשיא ארה"ב לא הסתפק בהישגו זה, והתמיד במאמציו לכונן מועצת שלום בינלאומית שתפרק את חמאס מנשקו ותבטיח לתושבי עזה תקווה לעתיד אחר.
מועצת השלום התכנסה בדאבוס בינואר האחרון, ועל אף שהחזון המאתגר טרם יושם, ממשל טראמפ ממשיך להפגין פעלתנות בלתי מתפשרת בנושא.
עוד באותו חודש ינואר, טראמפ הזהיר בפומבי את המשטר האיראני לבל יפעיל אלימות כלפי המפגינים שיצאו למחות נגד המצוקה המתגברת בארצם. חמינאי לא שעה לאזהרות, ובזאת החלה הספירה לאחור לקראת המהלומות החדשות שהונחתו על איראן הסוררת.
חודשיים לאחר מכן, הציר השיעי מוכה וחבול, מבודד מאי פעם, הנהגתו קרועה מבפנים, מצבו הכלכלי אנוש, וארגוני הטרור שטהרן בנתה ומימנה בעמל רב נאבקים על עצם שרידותם ואין בכוחם לסייע לפטרוניהם. בהמשך שכנע טראמפ את ישראל להסכים להפסקת אש זמנית גם בלבנון, על מנת להקל על מאמציו להביא להסדרה פורצת דרך מול איראן, ככל שיש לכך סיכוי.
בשבועות האחרונים קיבלנו עדות מובהקת נוספת לחושים החדים של הנשיא האמריקני. בתגובה לתוקפנות איראנית מתריסה ופראית במצרי הורמוז, הורה הנשיא להטיל עליה מצור ימי הרמטי.
טראמפ מפגין נוקשות במדיניות החנק על יצוא הנפט האיראני, והודף את כל הטרוניות החיצוניות והפנימיות על החלטתו. במקביל הוא ממשיך להיערך להשמדת תשתיות קריטיות של איראן
טראמפ מפגין נוקשות במדיניות החנק על יצוא הנפט האיראני, והודף את כל הטרוניות החיצוניות והפנימיות על החלטתו. במקביל הוא ממשיך להיערך להשמדת תשתיות קריטיות של איראן, אם זו תעמוד בסרבנותה להסכם כפוי שיתרגם את הישגיה הצבאיים של התקיפה האמריקאית-ישראלית לתוצאה מדינית חד משמעית: קץ השאיפות הגרעיניות של איראן. בינתיים הוא מקדם פרוייקט שאפתני לחילוץ ספינות במצר המשותק ומורט עוד יותר את העצבים של ההנהגה האיראנית. כל הקלפים בידיו. בידי איראן נותר רק קלף העמידה האיתנה עד לקריסה הבלתי נמנעת.
הביקורת על דרך התנהלותו של טראמפ אינה לגמרי מופרכת. השילוב בין תזזיתיות בהגדרת היעדים לבין רטוריקה שמשקפת לא פעם יותר משאלות לב מאשר מציאות ודאית, יוצר רושם של קבלת החלטות גחמנית. אבל אצל טראמפ, את הגיון ההחלטות עצמן ובעיקר את משמעויותיהן ארוכות הטווח אסור לבחון על פי התפאורה. הציוצים התכופים שלו הם תפאורה. האיומים הבוטים הם תפאורה.
כך גם הלשון המפויסת שטראמפ עושה בה שימוש כדי לפזר ארומה פתיינית שמבלבלת את בני שיחו.
המבחן האמיתי הוא אחר: האם ארה"ב בהנהגת טראמפ מחזקת את מעמדה באיזור, מגבשת בריתות שיחסמו נסיונות של מעצמות מתחרות להשיג שליטה על חשבונה, מחלישה את האויב העיקרי שלה שרואה בה "שטן גדול", ומסייעת לישראל לבצר את ביטחונה ולקדם הסדרים שיחזקו את עוצמתה המדינית והכלכלית. התשובה לכל אלה, בתום 15 חודשים לכהונת ממשל טראמפ, היא ללא ספק חיובית. המשטר האיראני אמנם משוכנע כי עצם הצלחתו לשרוד מהווה ניצחון, אבל על ניצחונות כאלה בדיוק טבע המלך פירוס לפני אלפי שנים את האימרה האלמותית "עוד ניצחון כזה ואבדנו".
הצייד האיראני הפך ניצוד. המנהיג הכל יכול חוסל. מחליפו הפצוע מתחבא במחילות וספק אם יראה אי פעם אור יום. השליטים האמיתיים, ראשי משמרות המהפכה, יוכלו להציל את ארצם רק במסגרת כניעה לתכתיבי נשיא ארה"ב, כניעה שמנוגדת באופן מובהק לאמונתם הדתית הקנאית
הצייד האיראני הפך ניצוד. המנהיג הכל יכול חוסל. מחליפו הפצוע מתחבא במחילות וספק אם יראה אי פעם אור יום. השליטים האמיתיים, ראשי משמרות המהפכה, יוכלו להציל את ארצם רק במסגרת כניעה לתכתיבי נשיא ארה"ב, כניעה שמנוגדת באופן מובהק לאמונתם הדתית הקנאית. עתידה של איראן כמעצמה אזורית נראה עגום. לפניה חודשים ארוכים של דעיכה וניוון, כשמיליונים רבים מבני העם האיראני מייחלים לרגע בו חולשת המדכאים תחצה את הנקודה שממנה אין עוד חזרה. בשורה התחתונה, העימות החזיתי שיזם הנשיא טראמפ מול איראן טרם הוכרע, אבל הכיוון הכללי אותו מוביל הנשיא בנחישות מסתמן כמהלך מנהיגותי חסר תקדים שעשוי לקצור הצלחה היסטורית.
בשבועות האחרונים קיבלנו עדות מובהקת נוספת לחושים החדים של הנשיא האמריקני. בתגובה לתוקפנות איראנית מתריסה ופראית במצרי הורמוז, הורה הנשיא להטיל עליה מצור ימי הרמטי
