כולם מדברים על עוגת חבל התלייה שקיבל השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר מאשתו, אך נראה שמרבית המבקרים מפספסים את הנקודה החשובה באמת. הסערה בתקשורת הישראלית הייתה מוצדקת לכאורה: רבים תהו כיצד עם שחרט על דגלו את המלחמה למען החיים וההתבדלות מאויב המקדש את המוות, מגיע למצב שבו מנהיג פופולרי הופך את חבל התלייה לסמל חיובי. אחרים הדגישו את הפער הכואב שבין ההישגים הדלים עד כדי שליליים במאבק בפשיעה ובביטחון הפנים, לבין הנינוחות שבה השר חוגג את הפרובוקציה התורנית. אלא ששני הצדדים הללו לא נגעו בליבת העניין, משום שהתמקדו בנושא השולי: השר עצמו. הנושא האמיתי אינו איתמר בן גביר, אלא היחס שבין עולם הכאוס והצפת המידע של תקופתנו לבין נבחרי הציבור שלנו.
את העבודה המעמיקה ביותר בנושא זה עשה מרטין גורי בספרו "מרד הציבור" (The Revolt of the Public). גורי משרטט ניתוח פסימי המבוסס על ההבנה שהצפת המידע העצומה בימינו, שאין לה תקדים בהיסטוריה האנושית, מייצרת שלושה דברים מרכזיים: עליית "המעמד הצועק", הופעת "השלילה הנצחית" - אותה יכולת אדירה של הציבור לשלול את הקיים ללא יכולת מקבילה להציע אלטרנטיבה חיובית ושחיקה עמוקה בלגיטימציה של מוסדות השלטון. היום, העם שאמור להעניק לגיטימציה למוסדות נמצא ב"מושבים הטובים ביותר" כדי לראות כל פגם וכישלון שלהם, מה שמוביל את השלטון לבחור בין התבצרות לבין פיזור הבטחות לשיפור משמעותי, שמרגע שאינן צולחות, רק מעמיקות את המשבר.
בתוך מעגל הקסמים הזה, הפוליטיקאי הראשון שהפך ל"יליד" של עולם התקשורת הכאוטי הוא דונלד טראמפ, אך במידה רבה ניתן לראות כישרון דומה אצל השר בן גביר. באינסטינקט תקשורתי מדהים, בן גביר לא רק מכבה שריפות אלא שולט בעולם הכאוס. הוא מבין שהמוסדות אכן שוקעים, ולכן הוא מאותת לציבור שהוא אינו חלק מהם - עד כדי ביזוי המוסדות עצמם. הוא מצטרף אל ה"שלילה הנצחית" ובדרך זו בונה את כוחו נגד תופעות שרוב הציבור מתעב, ולא על בסיס הצלחות בשטח שדורשות עבודה קשה בהרבה. באסטרטגיה שמזוהה עם סטיב באנון, מקורבו של טראמפ לשבר ואשף אסטרטגי, בן גביר יודע "להציף את האזור בח***"; הוא לא מנסה לכבות שריפות תקשורתיות, אלא לקבוע מה יהיו השריפות הבאות. עוגת חבל התלייה היא רק דוגמה אחת לכך שבן גביר אינו פועל בשדה העשייה המדינית אלא בשדה התקשורתי, שם הוא בוחר בכישרון יוצא מן הכלל על מה ועל מי נדבר.
עוז בן נוןלכן, השאלה שעלינו לשאול את עצמנו אינה רק מי הוא השר ואיך הוא פועל, אלא מי היא החברה הישראלית. מהו המבנה הפוליטי-תקשורתי שלנו וכיצד ניתן לשנות את הדינמיקה המושכת אותנו אל התהום. לשם כך יש צורך במסע ארוך של תיקון, שמתחיל קודם כל בהפרכת השקר הנוח לפיו האלטרנטיבה של הבוחר היא בין תמיכה במועמד גרוע, לתמיכה במועמד מהמחנה השני. האחריות מוטלת על כל מצביע לבוא חשבון עם נציגיו ולהחליפם בטובים ביותר המחזיקים בערכיו. מצביע ימין שרואה בדאגה את העלייה בפשיעה אינו יכול לפטור את עצמו באמירה שאצל השמאל יהיה גרוע יותר. עליו לשאול מי הם נציגי הימין הראויים להזדמנות להוביל לשינוי אמיתי. רק כאשר כל מחנה יבצע חשבון נפש פנימי כזה, נוכל להתחיל להתמודד עם האתגרים העצומים שלפנינו.
