בנימינים.
פעם, לפי אגדת עם, היו שני בנימינים שהתמודדו על הממלכה/ האחד, מר נתניהו וביטחון, חולל אסון/ השני, מר גנץ ופיוס, עשה עסקים חובקי עולם עם נסיך ניגרי על סוס/ ואז שוב, אותו ניגרי, אותו דפוס/ ועכשיו ביבי-סיטר ובני-סיטר שוב תוהים, גם בבחירות הקרובות תרצו שישמרו לכם על הילדים?
מארוול.
יש איזה סרטון תעמולה שרץ ברשת - רץ, בואו - על ילד שרוצה לישון, ואמא שמקריאה לו סיפור בשם "הגושים העקשניים", סוג של משל על תככי ימינו.
יום אחד, האם ממשיכה, מגיע מישהו אמיץ – כאן דמותו של בני גנץ נזרקת למערכה - ומביא גוש בצורת מגן דוד כחול, הגוש של ישראל, גוש האמצע שמוביל לשינוי.
מפה לשם הילד באורות. מתהפך על הצד. מחייך. אין מה לומר, אמא פינקה בוואחד סיפור. ועוד עם גיבור על. פי אלף מהצולעים של מארוול. "בא לי להיות בגוש של ישראל", הילד ממלמל לפני שנרדם.
מסקנה א': עזבו הבלים כמו ח"כים שנמלטים בצרחות מ"כחול לבן", וספינה שצוללת במהירות וזה. יש דברים, להלן המציאות, שלא מספרים לילדים לפני השינה. לתאר פנטזיה על גיבור על יותר יעבוד.
חישגד.
לפני ככה וככה מערכות בחירות גם לנתניהו היה סרטון תעמולה מלא אכפתיות לילדים שלנו, ביבי-סיטר, רק בסגנון שקרוב לליבו. אתם יודעים, קיטוב והפחדה. זה או אני שישמור על הילדים, או ציפי ובוז'י, איים בסרטון.
זה היה לפני שביבי-סיטר, גרסת הקדנציה הנוכחית, הכניס עולם תחתון הביתה, ונוח'בות הביתה, גרם לילדים להתמכר לחישגד, הדליק מדורה בסלון, יצא מהבית, השאיר דלת פתוחה, ואז חזר כדי להזכיר איזה יופי הוא שומר לנו על הילדודס. ותראו איזה יופי גדלו. ואיזה לחיים נהיו להם.
מניח לרגע בצד את העובדה שזו חוצפה מצידו להעלות את הילדים שלנו על בדל שפתיו – גם בדיעבד – וקופץ למסקנה ב': פעם נתניהו וגנץ התמודדו ראש בראש. מבחן הזמן מלמד שהרבה יותר שרדה האהדה לביבי-סיטר שמתרשל, שזורע פוביות. ולא לבני-סיטר שזורע תקווה. גם אם היא באגדה לפני השינה.
אנתרופולוגי.
יותר מפוליטי, האירוע של גנץ הוא בעיקר אנתרופולוגי. לא רק בגלל הפרסונה, מרתקת שלעצמה, אלא בגלל הבוחרים. אלה, ככה מראים הסקרים, מענישים את גנץ.
התקווה של גנץ נתפסת כמו איום. אנשים מריחים מקילומטר איך המציל הסדרתי נערך לרוץ שוב תחת האלונקה, גם כשאין פצוע באופק. איכשהו, ולמרות הכוונות הטובות, אצלו זה בדרך כלל נגמר ביותר פצועים מניצולים
לא בטוח שהם מענישים אותו רק על זה שישב עם נתניהו. הרי גם איזנקוט, שממריא בסקרים, ישב באותה ממשלה שאחרי ה-7 באוקטובר. הם מענישים אותו על הנאיביות שלו. ולא סתם, מוחקים.
מסקנה ג': אתה יכול להיות נאלח, רשלן, כזבן, בן גביר, מה שתרצו, ומה שקיים בעודפים בממשלה שלנו. על אלה לא מוחקים. אבל אם אתה נאיבי, בחברה הישראלית זה בלתי נסלח.
עוד עניין: על פניו לרעיון שגנץ מציע צריכים להיות קונים. אני למשל קונה. הרי השיסוי בתוכנו הוא שהוביל לתהום. הרי איפה שלא הלכת בשנתיים וחצי האחרונות שמעת - חאלס עם הקיטוב, ודי עם המריבות בתוכנו. לאנשים נמאס.
נושאי התקווה, הפייסנים, הם שצריכים להיות המנהיגים החדשים. רק שגנץ נראה כמו דייג שבא לים עם מחבט טניס. במקצוע הלא נכון.
מסקנה ד': התקווה של גנץ נתפסת כמו איום. אנשים מריחים מקילומטר איך המציל הסדרתי נערך לרוץ שוב תחת האלונקה, גם כשאין פצוע באופק. איכשהו, ולמרות הכוונות הטובות, אצלו זה בדרך כלל נגמר ביותר פצועים מניצולים.
