מה לא עשינו שם ומה לא אמרנו. אם לא 78 שנים, אז לפחות 50 שנה. חדירות שקטות וכניסות סוערות. מבצעים מבריקים יותר ומוצלחים פחות. ים של תקוות, ורצף של תסכולים. מאביב נעורים ב-1973 - וואו, כמה שזה היה מרהיב עם אהוד בשמלה וכדור בין העיניים בחדר השינה של בכירי אש"ף - דרך מבצע ליטני ב-1978, כניסה קרקעית ו"הרחקנו את האיום", עבור למלחמת לבנון הראשונה ב-1982, עד ביירות. כולל. "לא תהיה עוד טרוריסטאן בגבולנו הצפוני", הבטיח בגין, לא זוכרת אם לפני או אחרי ההבטחה שתשקוט הארץ 40 שנה.
הקמנו את רצועת הביטחון, נשאיר שם כמה עשרות חיילים שייעצו לצבא של סעד חדד, אמרו לנו, שעם הזמן הפך לצד"ל, והעשרות צמחו לאלפים. ישבנו שם 18 שנים ויצאנו למורת רוחם של הרמטכ"ל מופז ואלוף פיקוד הצפון גבי אשכנזי, והאמנו לברק, ההוא מאביב נעורים שנהיה ראש ממשלה, שהבטיח שינוי אסטרטגי ואמר ש"אנחנו יוצאים מלבנון מתוך עוצמה ולא מתוך חולשה".
זה היה ב-2000, אחרי ארבע אמהות, אבל עוד לפני כן היו דין וחשבון ב-1993, וענבי זעם ב-1996 עם שמעון פרס בבטלדרס (מעיל קרבות בתרגום חופשי) על גבול הצפון. שש שנים אחר כך פרצה מלחמת לבנון השנייה בהובלתם הכושלת של אולמרט "המציאות בצפון השתנתה מן היסוד", וחלוץ "החזרנו את לבנון לתקופת האבן". או שנחזיר אותה. מה שיבוא קודם.
אחר כך באה המב"מ – המערכה שבין המלחמות, עד למלחמת לבנון השלישית שבתוך חרבות הברזל, עם כלביא, שאגת הארי, בדרך לליש ולשחל שטרם נכנסו לרשימה. ובתוך כך חזרה להבטחות העבר "תקופת האבן", של גלנט ו"הם עוד יתגעגעו למלחמת לבנון השנייה" של נתניהו.
אחרי 18 שנים בלבנון יצאנו, למורת רוחם של הרמטכ"ל ואלוף פיקוד הצפון, והאמנו לברק שאמר שזה קרה "מתוך עוצמה ולא מתוך חולשה"
ובין לבין את אש"ף החליפה אמ"ל ואת אמ"ל החליף חיזבאללה, שכאן כדי להישאר. ובין לבין, במספרים לא רשמיים, עד המלחמה הנוכחית איבדה ישראל כ-1,500 חיילים ואנשי כוחות הביטחון, וחיסלה בין 6,000 ל-10,000 מחבלים בצד השני, תלוי את מי שואלים. במילים אחרות: מבצע חד וחלק שהוביל להסלמה, שהובילה למלחמה, שהובילה לנסיגה או להפסקת אש, שהובילו להתעצמות הצד השני ולעימותים, שמובילים למבצע כבר לא כל כך חד וחלק, שמוביל לעוד הסלמה ועוד מלחמה ועוד הסכם שיובילו ללופ שלא נגמר.
כזה שהביא את חיילינו, בפעם המי יודע כמה, להתמקם על גבעת טרשים בעמדה שנראית כמו אחותה התאומה שהוקמה עשור, או שניים או שלושה קודם לכן. עם אותו מבט צפונה, אותה דריכות עצבנית שלא נגמרת, אותו תסכול מובנה, ורק האמל"ח משתנה.
כבר לא מארבים, כבר לא מטעני צד, כבר לא ירי נ"ט, או כבר לא רק. עכשיו יש גם רחפנים. קטנים, זולים, לפעמים מאולתרים, לפעמים מתוחכמים יותר, שמכריחים אותם להרים את הראש שוב ושוב לשמיים. מי שמאמין יחפש שם מניין יבוא עזרו, מי שפחות - יתור אחר כלי הטיס האלה. מציאות עקשנית, לופ בלתי נגמר שחוזר על עצמו. דור אחרי דור. כל דור והלבנון שלו. לא מלחמה שמסתיימת, אלא מצב שמסרב להסתיים. לא אויב שנעלם, אלא אויב שמשתנה. לא קו גבול ולא הפרדה, אלא מרחב עוין. לא הכרעה מהירה, אלא התשה מתמשכת.
אריאלה רינגל הופמןתכניסו להם, אמר לי לפני כשבוע וחצי גבר רפובליקני, אוהד ישראל, שפגשתי במקרה בתערוכת ציורים ביוסטון. אל תוותרו עד שתגמרו אותם, אמר האיש, ייקח כמה שייקח. מסר חשוב, אמרתי לו, אעביר אותו לנכדים שלי שיעבירו אותו גם לנכדים שלהם.
זו לא ריצת 100 מטר, אמר פעם משה יעלון בהתייחס לאינתיפאדה השנייה, זו ריצת מרתון. מרתון במקום, ותכניסו להם עד שייגמר. ובינתיים אנחנו שוב שם. וגם חיזבאללה שלא הולך לשום מקום, שלא מוותר ורק מחליף צורה וסגנון. וגם הניצחון המוחלט שמתמהמה. עד להפוגה הבאה.
