אחת הקלישאות שנוצרו בשיח הציבורי והפוליטי בשנתיים וחצי שחלפו מאז 7 באוקטובר טמונה בטענה כי גם אם הופתענו וספגנו את המכה האכזרית מכל, בשנים שחלפו מאז הגענו להישגים אדירים מבחינה צבאית. צריך לבחון את הטענה הזו לעומק, שכן למעשה אין דבר כזה "הישגים צבאיים" אם הם אינם מגובים בהסדרים פוליטיים, שיממשו את ההישג הצבאי למציאות חדשה.
בעזה, החזית הראשית של המלחמה, חמאס אכן מוטט צבאית, גם אם הוא עדיין קיים, ומחצית מהרצועה נמצאת בשליטת ישראל. סכנת הרקטות מהרצועה חלפה, וחמאס כבר לא מהווה את האיום שהיה על ישראל.
הבעיה היא שעזה לא הולכת להיעלם וישראל לא יוזמת שום ניסיון למצוא הסדר פוליטי לעזה, למרות שדווקא ממשל טראמפ ניסה לדחוף לכך. מה שישראל עושה בפועל זה פשוט להקפיא את המצב הקיים ולהתעלם מההשלכות העתידיות. האם לא ברור כי ללא ניסיון למצוא פתרון לשלטון בעזה, בעוד עשור אם לא מוקדם יותר, תקום שם קבוצה, חמאס או אחרת, שתבקש לנקום?
אותו דבר קורה גם בסוריה. מצד אחד משטר אסד קרס והוחלף במשטר ג'ולאני, שהביע רצון ונכונות להסדר פוליטי עם ישראל, אולי אף שלום מלא. זהו הישג אדיר. אך ישראל מעדיפה להישאר חשדנית, ולהעדיף להישאר על רמת הגולן הסורית – שמעולם לא נחשבה מטרה ישראלית אסטרטגית – על פני הגעה להסדר. האם לא ברור שסוריה של ג’ולאני לא תישאר לנצח בעמדת נחיתות שתעודד אותה להסדר עם ישראל? גם כאן אנחנו עלולים להחמיץ הזדמנות היסטורית.
וכך לגבי לבנון. בעוד שהלבנונים רצו להגיע להסדר, או אפילו הסכם שלום עם ישראל, ולצד זאת לפעול לדחיקת חיזבאללה – ישראל מתעקשת שקודם כל צבא לבנון יפרק את חיזבאללה. וכך גם הסדר השלום עם לבנון עלול להיות מוחמץ.
וכמובן שהדברים נכונים גם ליהודה ושומרון. כרגע קיים קונצנזוס בישראל נגד מדינה פלסטינית, גם אם היא מפורזת. אבל מדוע לא לפתוח במשא ומתן, ולו לשם שינוי האווירה ופתיחת אופק מדיני עתידי להסדר?
לפתור את המצב
הרי גם במקרה הזה ברור שהפלסטינים בשטחים לא יישארו שקטים לנצח אם לא ננסה לפתור את המצב. בכך אנחנו חוזרים על הטעות שהובילה ל-7 באוקטובר, כשהניסיון היה לקנות שקט בכסף במקום לנסות ולמצוא פתרון מדיני.
והדברים בוהקים ביותר באשר לאיראן – גם בהקשר הזה המלחמה החלישה את איראן מאוד, ופתחה אופציה, שעדיין לא ברורה, להסדר עם ארה״ב. אבל שום דבר עדיין לא נסגר, וישראל ממשיכה להיערך רק לאפשרות של חידוש הלחימה במקום להקיף את איראן בהסדרים, כולל עם סעודיה.
אבי שילוןאת המורשת של נתניהו צריך לבחון לא רק בהקשר של המחדל, אלא גם ביחס למה שקרה בתום שנתיים וחצי מאז. ובהקשר הזה, הכל עדיין פתוח ונפיץ. התשובה הטובה ביותר שישראל הייתה יכולה להעניק אחרי 7 באוקטובר צריכה הייתה להיות החלפת שלטון חמאס בעזה, החלשת ציר ההתנגדות, והסכמי שלום נוספים שיעבו את ביטחונה. אלא שעד כה נתניהו מנהיג מדיניות מוצלחת במישור הצבאי בלבד, ללא מדינאות, וללא חזון שמבקש, גם במחיר פשרות וסיכונים, להמיר את ההישגים הצבאיים בהסדרים שבאמת ישנו את פני המזרח התיכון.
