יש מצביעי ליכוד שכבר מזמן שכחו מה זה להיות מזרחים. תקועים עשרות שנים בביצה של נאמנות לאשכנזי אליטיסט מקיסריה, תלויים עד כלות במוצא פיו הפריבילגי ובנטיית ליבו הפוליטית, ומושקעים כל כולם באנרגיית אפליה שמסרבת לכל ריפוי. הם לא שמו לב שהמהפכה התחילה, אלה רק הם שנשארו מאחור. בזמן שיורם כהן, ראש שב"כ לשעבר שהוריו עלו מאפגניסטן וגדל בשכונת התקווה, רפי בן שטרית שהוריו עלו ממרוקו וגדל בבית-שאן ושרון שרעבי שהוריו עלו מתימן וגדל בשכונת התקווה – הצטרפו למרוץ הפוליטי שלא על מנת להפסיד בו, העדיפו מזרחיה של מפלגת הליכוד לארח בכנסת את יקירם רפי קדושים.
המועמדים החדשים, יחד עם גדי איזנקוט – פאר הציונות המזרחית המודרנית, אנשים משכמם ומעלה, שניים מהם אבות שכולים טריים, שלושה חובשים כיפה וכולם רעבים לתיקון אמיתי – הם התגלמות של אליטה ישראלית מקומית שנעשתה בעשר אצבעותיה. ניצחו את ההדרה התרבותית שסבלו הוריהם תחת שלטון מפא"י, שמרו על ערכים בסיסיים של כבוד והגינות בדרך למעלה, ומעולם לא השתמשו במוצא שלהם כדי להסביר למה נכשלו. ולא שלא היו להם סיבות: מילדות בפריפריה נשכחת ועד הורים שנאבקים על פרנסתם, מתחושת זרות עיקשת ועד שאלות עמוקות של זהות – אינספור חסמים להתגבר עליהם בדרך למוביליות החברתית הנכספת.
הליכודניקים המזרחים לכודים. בצבת של מנעמי שלטון – מינויי מקורבים, טיסות לחו"ל ובתי מלון באילת, תחת סדן של התמכרות לשררה – שליטה בלתי מוגבלת בסדר היום של הכנסת והציבור, או בתוך אקווריום מצוחצח של דיפלומטיה ברחבי העולם – שלטון מפא"י של שנות ה-60 וה-70 מחוויר לעומתם. ואם לחשב את תקופת ההתמכרות בשנים – צפויה להם גמילה ארוכה מאוד. בערוב ימי שלטונם הם אינם מבחינים בין יאיר לפיד ובנט לאיזנקוט וכהן, לבן שטרית ושרעבי, כהים למצוקת העם שנטבח, נחטף או נשבה. הם עמוק בליכודיאדה שלהם, מפספסים בענק את התחרות שמשתוללת בחוץ על הקול המזרחי השפוי.
הקול שדורש להבין איך לא צומצמו הפערים תחת שלטון הליכוד, שפועם בקצב בריא של יחסים בין אזרחים לנציגיהם, שמתחייב לרדת אל חקר האמת בלי לשנוא, שמתפלל כל יום לגאולה ולאהבת הארץ, שמבקש להתחדש אל מול פני המציאות המשתנה, שעומד באומץ מול מצוקות קיומיות בלי לטעון לקיפוח, ששמח בחלקו הפרטי ומת לשמוח גם בלאומי, שיודע להיות זקוף קומה וגאה כשצריך ולהכות על חטא כשנדרש.
ממלכת אי-השוויון מעולם לא שיגשגה כמו בעידן הליכוד, ומקומה של ישראל בצמרת הפערים של מדינות ה-OECD כבר נרשם בטאבו הבינלאומי לדיראון עולם: תחת השלטון עם הכי הרבה שרים ממוצא מזרחי, מי שסובל מתת-תקצוב בחינוך, בתרבות וברפואה, הם לרוב אזרחים ממוצא מזרחי. אם סלאח שבתי היה חי, הוא היה מת מצחוק. העובדת הסוציאלית ערלת הלב ממוצא אשכנזי לא מתה, היא רק התחלפה בשרת הטקס והתחבורה טובת היח"צ ממוצא מרוקאי.
המועמדים החדשים הם מנהיגים מלידה, אבל אין בכנסת ולו ליכודניק אחד שיעז להודות בכך, כי יש דף מסרים לציית לו
ביקום פוליטי אחר שבו אין רעשי רקע של מכונת רעל ובוטים מארצות ניכר, אין פצעים מדממים של משפחות שכולות, ואין שאלות פתוחות הנוגעות להמשך כהונתה של המשמרת שבה התרחש אותו "אירוע טקטי" כפי שהסביר לנו שר האוצר בצלאל סמוטריץ' לפני מספר ימים, היו כבר פותחים שמפניות לרגל המפץ המזרחי.
המזרחיות הנקייה משנאת אדם באשר הוא אינו ממפלגות הקואליציה, הרימה את ראשה הגאה והיא איננה מתנצלת, לא תובעת לבוא חשבון על פשעי עבר של שלטון מסואב משנות ה-50, לא חוזרת בפעם המאה למעברות, ולא משתמשת בארץ המוצא שלה כדי לנצח או להסית. זאת הגמוניה שמודעת להגמוניותה, ארבעה גברים ישראלים שטראומה וכאב הכו בהם אך לא הפכו אותם למוכים, שניצחו את הציפיות של הסביבה מרגע שנולדו ועד שהגיעו לסיפה של כנסת ישראל, והצליחו להביס פעם אחר פעם את הסטטיסטיקה העגומה של הפריפריה החברתית והגיאוגרפית בישראל.
מרב בטיטוצילום: דנה קופלמועמדים חדשים שהם מנהיגים מלידה, אבל אין בכנסת ולו ליכודניק אחד שיעז להודות בכך, כי יש דף מסרים לציית לו. וזה כולל את השופר המרוקאי הראשון יעקב ברדוגו (השאר אירופאים כולם: מגל, סגל, ריקלין, מאיר, לינור, טאוב ופליישמן) שתוקע בנוסח אשכנז בבית הכנסת של נתניהו, מסרב לראות באיזנקוט ודומיו בעלי ברית כלשהם, ומגלה מוטיבציה מיוחדת להשפיל אותו. "הוא לא מאמין בכוח הניצחון של הרוח הישראלית וקורא תיגר על פעולות צה"ל, הוא הנציג של תנועות המחאה ופועל לפירוק ממשלת האחדות", אמר עליו בינואר 2024 כשיצא מהממשלה, ולאחרונה בערב יום השואה שוב נטפל אליו כשאמר שכרמטכ"ל הכיל את איראן גרעינית.
למרוקאים של הליכוד נגמרו התירוצים ביום שבו הצטרפו למרוץ של הנהגת המדינה שני התותחים הכבדים שלחשו באוזניהם של מנהיגים, הניעו את זרועות הביטחון, ולא נרתעו מדרך ארוכה. את דוד לוי ז"ל הם החמיצו בגדול, בבחירות הקרובות יוכלו המרוקאים ובני עדות המזרח של הליכוד לתקן את הטעות ההיסטורית שלהם, יש להם את מי לבחור.
