ענבל הזמינה את ילדי השכנה לממ"ד והצילה אותם מפגיעה קשה; שרגא עזב את הבית בו גר 25 שנה - ועדיין לא יודע מתי ישוב; טל ואוריין גוננו על בנם התינוק בגופם ואיבדו את שכניהם; ואור נפצע כשהטיל האיראני פגע בביתו. למרות חילופי המהלומות במצר הורמוז, הפסקת האש עדיין נמשכת, אבל לישראלים שביתם נפגע במבצע "שאגת הארי" עדיין אין ודאות.
"ידענו שכבר אין לנו לאן לחזור"
טל אהרונוביץ, חיפה
טל (44) ואוריין (37) אהרונוביץ, ובנם עילאי (כמעט שנה), עברו השבוע לבית ששכרו בכרמל שבחיפה אחרי שבית המשפחה נהרס מפגיעת הטיל האיראני לפני כחודש.
"בהתחלה גרנו אצל המשפחה והשבוע עברנו לדירה שכורה, אחרי שנציגי פיקוד העורף ועיריית חיפה סייעו לנו רבות", מספר טל מחוץ לבית ההרוס. "גרנו פה כמעט ארבע שנים, ואז ברגע אחד הבניין שלנו בן שש הקומות ספג טיל והכל נהרס. וכמובן הטרגדיה הקשה של ארבעת בני המשפחה בקומה הראשונה שלא הספיקו להיכנס למרחב המוגן ונהרגו".
את רגעי הפגיעה טל, סגן מנהל מחלקת הביטחון ברמב"ם, לא שוכח. "זו הייתה שעת ערב, בדיוק קילחנו את התינוק כשהיו התרעות מקדימות ולא שמענו את הטלפון. ברגע שסיימנו נשמעה האזעקה", הוא משחזר. "המקלט נמצא שלוש קומות מתחתינו והבנו שלא נספיק להגיע. שניות בודדות לאחר מכן נשמע פיצוץ אדיר. הגנו על עילאי בגופנו כשהבית התמלא בזכוכיות ועשן, ואז ירדנו למקלט כדי לקבל סיוע מהשכנים. הבנתי מעוצמת הפיצוץ שזה קרוב מאוד. כשהגיעו כוחות ההצלה יצאנו לרחוב וגילינו את היקף הנזק. התפנינו לבית החולים לבדיקה והשתחררנו, אבל ידענו שאין לנו לאן לחזור".
משפחת גרשוביץ, השכנים בדירה מתחתיהם, לא הספיקו להגיע למרחב המוגן ונהרגו: ולדימיר ולנה, בנם דימה ובת זוגו לוסיל-ג'ין. "איבדנו אנשים יקרים, זו טרגדיה עצומה".
טל מבקש להודות למנכ"לית בית החולים רמב"ם, ד"ר מיכל מקל, "שמהרגע שהבית נפגע דאגה לי לכל מה שצריך", וכן לכוחות פיקוד העורף ולאנשי מס רכוש. "אנחנו מקווים להתחיל מחדש אחרי המלחמה הנוראית הזאת. קיבלנו את החיים שלנו במתנה, חד משמעית".
"בסוף הכי חשוב שכולנו יצאנו בסדר"
ענבל אוחנה, בית שמש
מאז פגיעת הטיל האיראני בבית שמש לפני כחודשיים, ענבל ויניב אוחנה מתגוררים בדירה שכורה בעיר לאחר שביתם נהרס כליל.
תשעה בני אדם נרצחו ועוד 48 נפצעו כתוצאה מהפגיעה הישירה של הטיל האיראני בבית שמש, כעשרה מטרים מביתם של בני הזוג אוחנה. "אני יכולה להגיד היום שממ"ד פשוט מציל חיים. הטיל נפל עשרה מטרים מאיתנו ויצאנו בלי שום שריטות, רק בנפש", אומרת ענבל, ומספרת כי בזמן המלחמה השכנה שלהם הייתה מגיעה לביתם עם חמשת ילדיה בכל אזעקה כדי לשהות איתם בממ"ד. "גם באזעקה הזאת היא הגיעה עם הילדים. בעלה לא היה בבית. היה שלב שהילדים ישבו ליד החלון. כששמענו את הפיצוץ אמרתי לילדים שלה להתקרב אליי, בהתחלה חשבתי שזה יירוט, אבל ברגע שהם באו לכיוון שלי החלון עף מההדף. אנשי הצלה אמרו שיש מצב שהם היו נפגעים קשה אם הם היו נשארים ליד החלון".
לבני הזוג ארבעה ילדים, והבכור הוא לוחם בגדוד 51 של חטיבת גולני. לאחר נפילת הטיל פונו המשפחות שבתיהן ניזוקו, ובהן משפחת אוחנה, לבתי מלון בירושלים. "ידענו שלא מציאותי להישאר במלון. הינו שם שבועיים או שלושה, ואז שכרנו דירה בעיר", אומרת ענבל, ומוסיפה כי "עד עכשיו המדינה הייתה איתנו לאורך הדרך. התאכזבנו בעניין של הרכוש שהיה לנו בבית. כשעשינו את הרשימה של כל החפצים שהיו לנו בבית ונהרסו לגמרי, הגענו לאומדן של 250 אלף ש"ח רכוש. בסוף המדינה מביאה לך סכום שהוא המקסימום, ואין מעבר לזה. יש להם את החישוב שהם עושים וזה חצי מהסכום של החפצים שנהרסו לנו. אבל הכי חשוב שיצאנו בריאים, ואנחנו מקווים שעוד שנה נחזור לשכונה שלנו ולבית שלנו שאנחנו כל כך אוהבים".
"אנחנו לא מעניינים אף אחד באמת"
דוד אביטן, דימונה
דוד אביטן (40), נשוי ואב לשלושה (12, עשר וכמעט שש), היה בבית ביום פגיעת הטיל האיראני בדימונה, ונפצע באורח קל.
כבר חודש וחצי שהמשפחה המפונה שוהה במלון לאונרדו קלאב ים המלח, והם ממש רוצים מקום משלהם. "זה כבר נהיה סחבת. אנחנו מרגישים מאוימים, כל כמה זמן סוגרים לנו את הכרטיסים לחדר במלון, ולך תריב עם מס רכוש", אומר דוד. "הגעתי לייאוש. שרדתי הרבה בחיים ואין לי בעיה להיות ברחוב. אבל כשיש לך ילדים זה אחרת".
לדבריו, "באו נציגים ממס רכוש, מהעירייה, מהרווחה וממהנדס העיר, ועשו סיור בדירה. יש נזקים שאי אפשר לתקן תוך זמן קצר. שאלתי בפשטות את נציג מס רכוש: אנחנו מפונים. איפה נישן הלילה? הוא אמר לי: 'אני לא יודע. תחפש מקום לישון'. הבעיה היא שאין תשובות".
כעת המשפחה קיבלה אישור שהייה במלון עד יום ראשון. "אני מרגיש שאיבדנו צלם אנוש. אני עובד קבלן במישור רותם, ועד יום פגיעת הטיל עבדתי. עכשיו אני כבר לא עובד, מוציא כסף כשאין הכנסה. לא קיבלנו פיצוי. אנחנו לא מעניינים אף אחד באמת. בשבועיים הראשונים אחרי הפגיעה נתנו לנו תווים של 500 ש"ח, ועם זה צריך להסתדר. עזבנו את הבית בלי בגדים, בלי כלום. פתחו קבוצת וואטסאפ למפונים אבל אי אפשר להגיב שם. הכל כאילו חזר לשגרה מבחינת כולם, אבל אנחנו עדיין במלחמה. עם עצמנו".
ממס רכוש נמסר: "ביתו של המפונה הינו דיור ציבורי שנמצא בשיפוץ שעתיד להסתיים בשבוע הבא. המפונה לא משתף פעולה עם עבודות ההכשרה. אם ייאפשר את השיפוץ ויבקש ימים נוספים לשהות במלון נאפשר זאת".
"המדינה עובדת בקצב אחר לגמרי"
שרגא צייגר, תל-אביב
כחודשיים וחצי אחרי שטיל איראני פגע ברחוב יהודה הלוי בתל אביב, שרגא צייגר עדיין לא יודע מתי יוכל לשוב לבית שבו חי במשך כ-25 שנה.
במקום שיקום וסיום הבירוקרטיה, הוא מתאר מציאות של חוסר ודאות, המתנה ממושכת ותחושה שהמדינה "עובדת בקצב אחר לגמרי". בליל הפגיעה עצמו הוא לא היה בדירה, לאחר שבת זוגו שכנעה אותו לנסוע אליה לפרדס חנה כרכור. "היא אמרה לי שהיא מפחדת", הוא מספר. "רק מאוחר יותר התברר לי שזה הבית שלי שנפגע".
מאז אותו לילה הוא נודד בין מלונות ודירות שכורות. "הייתי נחוש לא להישאר במלון", הוא אומר. "זה היה לי יותר מדי קלסטרופובי להיות בחדר". למצוא דירה בתל אביב, לדבריו, היה משימה "קשוחה מאוד", אבל גם לאחר שהצליח והגיש את כל המסמכים, הכספים שהובטחו לו טרם הועברו. "המדינה רק הבטיחה, היא עוד לא עוזרת בכלום. מפצים אותך באיזה סכום מגוחך שגם הוא עדיין לא הגיע".
גם סוגיית שכר הדירה, שלטענתו המדינה התחייבה לממן, נותרה לדבריו ללא פתרון. “הם אישרו את ההסכם, אבל גם את זה הם עדיין לא שילמו. המזל שלי זה שאני יכולתי להסתדר. אני מרחם על אלה שהיו צריכים מהיום למחר את הכסף”.
בינתיים הדיירים עדיין מחכים לשלב השיקום. "אנחנו מחכים שיאשרו לנו סוג מסוים של מתווה לשקם את הבית. אנחנו עוד לא נמצאים בשיקום עצמו, אלא רק בניסיונות לקבל את האישור למתווה".
תחושת חוסר הוודאות מלווה אותו מדי יום. "חודשיים וחצי אחרי ואני עוד לא יודע מי נגד מי. אף אחד לא פונה אליי באופן יזום", מסכם צייגר. "אני מתגעגע. זה היה הבית שלי".
פורסם לראשונה: 00:00, 08.05.26
