הסערה האחרונה בבלגיה סביב האיסור לקיים ברית מילה ללא נוכחות רופא מורשה הציתה מחדש את הוויכוח העתיק על המצווה הראשונה. קל לפטור זאת כעוד גל של אנטישמיות מודרנית, אך מי שיביט לעומק יגלה כי לפנינו דרמה רחבה בהרבה: המשפט הליברלי לכוד בתוך "מלכוד לוגי" שהוא עצמו יצר.
לב הסוגיה אינו נעוץ בסטריליזציה של חדר הניתוח, אלא בכורח המשפטי לייצר שפה קוהרנטית להגנה על הקטין. בעשורים האחרונים העולם המערבי הכריע באופן מוחלט נגד מילת נשים, המוגדרת בצדק כהשחתה ברברית ופגיעה באוטונומיה של הגוף. הכרעה זו יצרה קושי משפטי רציני: אם אנחנו אוסרים על הורים למול את בנותיהם בשם הזכות לשלמות הגוף, כיצד נוכל להתיר להם למול את בניהם?
הקושי המהותי הוא לנפק הסבר משפטי שיבחין בין השניים מבלי להפעיל מוסרנות כפולה. הטענה שלפיה פעוט בן ימים אחדים אינו חווה טראומה באותה עוצמה כמו בת שמונה היא חרב פיפיות. היעדר 'זיכרון מודע' בא יחד עם חוסר אונים מוחלט. במובן הזה, הגיל הצעיר אינו גורם מרכך אלא דווקא מקור לחומרת הפגיעה. הניסיון להפחית בחומרת החוויה בשל היעדר מודעות הוא בעייתי מיסודו כשמדובר על כל תחום העבירות כנגד חסרי ישע.
יותר מכך, כשחופש הדת של ההורה מתנגש בזכות הילד על גופו, המשפט הליברלי (בניגוד לשיטות משפט קודמות) נוטה היום לצדד בילד. במובן זה, ברית המילה לזכרים בבלגיה אינה רק עניין ליהודים ולמוסלמים, אלא מקרה בוחן לשאלה האם למסורת דתית כזו יש עדיין מקום במרחב שבו "שלמות הגוף" של הקטין מוגנת. אלא שכאן המורכבות רק מסתבכת. בעוד המשפט מהדק את הפיקוח על מילת בנים ואוסר מילת נשים, יש בו חלקים שתומכים באישור ניתוחים וטיפולים לשינוי מגדרי בקטינים. כאן נחשף הפרדוקס המוסרי במלוא קושיו. אם המערכת הליברלית טוענת שילד בן שמונה בוגר מספיק להחליט על זהותו המגדרית ולעבור הליכים בלתי הפיכים, מדוע נשללת מילדה בת שמונה בגרמניה הזכות לבחור במילת נשים כשהיא טוענת בבית המשפט שזה מה שהיא עצמה רוצה? ואיך כל זה מתיישב עם עבירות כמו בעילה אסורה בהסכמה, שבה אנו מסרבים להכיר בהסכמה חופשית של קטינות?
התשובה האמיתית והמטרידה היא שהמערב לא באמת סומך על רצון הילד, אלא על ערכי המבוגרים שמחליטים בשבילו. לכן יש מי שתופסים ילד שמבקש לשנות מגדר כגיבור המממש את חירותו בעוד ילדה שמבקשת לעבור מילה נדמית בעיניהם קורבן של שטיפת מוח, ויש כאלה שאוחזים בדיוק בדעה ההפוכה
התשובה האמיתית והמטרידה היא שהמערב לא באמת סומך על רצון הילד, אלא על ערכי המבוגרים שמחליטים בשבילו. לכן יש מי שתופסים ילד שמבקש לשנות מגדר כגיבור המממש את חירותו בעוד ילדה שמבקשת לעבור מילה נדמית בעיניהם קורבן של שטיפת מוח, ויש כאלה שאוחזים בדיוק בדעה ההפוכה. זהו אינו מאבק על בריאות, אלא על שאלות כבדות משקל אחרות - מי מחזיק בבעלות על נפש הקטין ועל גופו? הוריו? הקהילה שאליה הוא משתייך? המדינה? ומאיזה גיל הוא סוברני לפגוע בגופו (אם בכלל) כשיש מחלוקת על סגולותיו הרפואיות של האקט?
בסופו של יום, המאבק באנטוורפן אינו באמת על סכין המנתחים או על זהות המנתח. הוא גם לא על השאלה אם בעולם המודרני יש מקום לברית שאינה נחתמת בכתב אלא בבשר. הוא על שאלות עומק של הגמוניה ותרבות: מי יחליט מהן חירות ובחירה חופשית "אמיתיות" ומה נובע משטיפת מוח וחינוך כובל? מתי זכות ההורים לחנך את ילדיהם לפי אמונותיהם תכובד ומתי לא? ריבוי שאלות שכל הכרעה בהן תסיר את היכולת של קהילות שלמות - חילוניות כדתיות, פרוגרסיביות כשמרניות - להרגיש בבית ותותיר את הילדים ואת הוריהם אולי ללא פגיעות בגוף אך עם קרע עמוק של זהות ושייכות.
פורסם לראשונה: 00:00, 10.05.26
