ההנהגה האיראנית, לדעת המומחים, מפוצלת ושסועה בין מדינאים לפנאטים, בין ריאליסטים לאיסלאמיסטים. האחרונים – רובם מפקדים של משמרות המהפכה ומשטרת הביטחון שמצאו את עצמם בעמדות הובלה בכירות – מסכלים כל הסכם ופשרה עם ארה"ב. הם מקבלים יותר ויותר מאפיינים של פנאטיות קנאית נוסח המשטר הנאצי ההיסטורי: ניתוק מהמציאות, אמונה בניסים, אדישות למצבם הכלכלי והחברתי האמיתי של תושבי ארצם וצבאם, והרג המוני של מתנגדי המשטר. הם מוכנים להקריב את עתידה של איראן ולהשלים עם חורבנה, כפי שראשי הנאצים היו מוכנים גם במארס, אפריל ותחילת מאי 1945 להקריב את גרמניה ולהשלים עם חורבנה. התמידו בכך עד שחיילי בעלות הברית דפקו בכוח על דלתות מפקדותיהם.
ביממה האחרונה של אפריל 1945, כותב ההיסטוריון וולקר אולריך בספרו "שמונה ימים במאי", שעות לפני ההתאבדות של היטלר בבונקר המבוצר בברלין, פיזרו מטוסים אמריקאיים דפי תעמולה מעל העיר מינכן עם קריאה לאזרחים לצאת לרחובות, להפיל את השלטון הנאצי ובכך למנוע שפיכות דמים שסופה ידוע מראש. במענה לקריאה פתח ארגון מחתרת ליברלי אנטי-נאצי מקומי (קטן) במרי, ואף הצליח להשתלט על אחת מתחנות השידור. אבל הפצרותיו לתושבי ותושבות מינכן להצטרף למרד נותרו ללא תגובה. איש לא מרד; "תושבי מינכן והאזור העדיפו להמתין", כותב אולריך, "והסדר הנאצי הושב בתוך זמן קצר על כנו". המורדים – אלה שלא הצליחו להימלט - נתפסו ונרצחו באכזריות על ידי האס-אס. שלטון הנאצים הסתיים רק כאשר שיירות צבא אמריקאי נכנסו למרכז העיר, בלי להיתקל בהתנגדות כלשהי. לאחר כניסתן נתלו מהמרפסות והחלונות של מינכן המוני דגלים לבנים. לפתע, לא היו נאצים בעיר הכי נאצית בגרמניה.
הפנאטיות והאימה שלטו ברחבי גרמניה הנאצית לא רק לפני, אלא גם אחרי שהיטלר שם קץ לחייו ב-30 באפריל 1945, כשהוא מצווה על העם הגרמני לא להיכנע ועל הצבא להילחם עד החייל האחרון. לראש המדינה הגרמנית – הכבושה כמעט במלואה – מינה היטלר בצוואתו את האדמירל קארל דוניטז, מפקד חיל הים, נאצי נאמן בכל רמ"ח אבריו. דוניטז הרכיב קבינט ממשלתי-מלחמתי מתפקד ולוחמני. "גם אחרי מות היטלר", מספר אולריך, "הקרבות הקשים בין הוורמכט הגרמני לצבאות בעלות הברית נמשכו בעוצמה רבה". המלחמה האבודה לא נפסקה מעצמה. רוב גדול של הגרמנים, העיר אולריך בצער, ראה בכניעה ללא תנאי "לא שחרור אלא תבוסה, טרגדיה לאומית".
הגרמנים לא הפילו את הנאציזם בכוחות עצמם, למרות שרוב עצום מקרבם איבד את אמונו בהיטלר ולא התאבל על מותו. איבד - ושתק. איבד - ולא מרד
ב-10 במאי 1945, בשידור רדיו מיוחד ממקום גלותו בקליפורניה הטיח גדול הסופרים הגרמנים תומס מאן את האמת המרה בבני עמו: "לו רק שיחררו הגרמנים את עצמם משליטת הנאצים מבעוד מועד, לו מרדו אפילו ברגע האחרון, הם יכלו לחגוג כעת את שחרורם, את שובם לחיק האנושות", אמר. אבל הגרמנים לא הפילו את הנאציזם בכוחות עצמם, למרות שרוב עצום מקרבם איבד את אמונו בהיטלר ולא התאבל על מותו. איבד - ושתק. איבד - ולא מרד. "הרייך השלישי הנאצי", סיכם אולריך, "תיפקד עד השנייה האחרונה". כל אותה עת בעיירות ובערים ברחבי גרמניה החיים נמשכו לכאורה כרגיל; למרות המחסור והסיכון, בתי קפה, בתי עסק ובתי קולנוע נשארו פתוחים והרחובות המו אדם.
ובחזרה למזרח התיכון: הנשיא טראמפ מציע בשבועות אחרונים למשטר האיראני הסכמים הגיוניים לסיום המלחמה. הסרבנים מבין ראשי המשטר דוחים בבוז את הצעותיו, על אף המכות שחטפו ויחטפו האיראנים במלחמה מול ארה"ב (וישראל). אם טראמפ בכל זאת יחליט להמתין בסבלנות להתפכחותם מהפנאטיות והקנאות, הוא עשוי לגלות שסבלנותו הייתה לחינם. זה הלקח הקשה המתבקש מההיסטוריה האירופית מלפני 81 שנה.
פורסם לראשונה: 00:00, 10.05.26
