זה אולי ההלם הפוסט-טראומטי בעקבות טבח 7 באוקטובר שנטוע בעומק התודעה הקולקטיבית בישראל, בתוספת הזרקה מתמדת של מטען פוליטי יצרי בכל דיון שמתקיים ורידוד של השיח הציבורי והפוליטי במדינה, שבגללם עמדות קיצוניות שמאפיינות מפלגות מגזריות בעלות חזון אידיאולוגי ייחודי או קבוצות שוליים הפכו ל"נורמה" שמתקבלת בהבנה מסוימת על ידי רוב הציבור.
בהקשר הזה בולטים דבריו של סמוטריץ' מהשבוע שעבר ולפיהם שילוב רע"מ ("אויב", לשיטתו) בקואליציה היה מהלך חמור לאין שיעור ביחס לטבח 7 באוקטובר ("מחדל טקטי"). האמירה משקפת הלך מחשבה שרווח בזרם שסמוטריץ' מייצג: חשדנות, ואף עוינות, כלפי מי שאינו יהודי (בעיקר ערבים), וביטול הטענה לשוויון, גם כשמדובר בערבים בישראל, שאותם הגדיר "אזרחים בינתיים".
דברי סמוטריץ' אמנם עוררו סערה שמוקדה ב"הקטנת" טבח 7 באוקטובר, אולם ניכר פחות עניין לגבי מה שמשתמע כפסילה גורפת של השתלבות ערבים בקבלת ההחלטות במדינה. האדישות בלטה במחנה המרכז שחבריו לקחו חלק בממשלת השינוי שכללה את רע"מ, וחלקם סבור כנראה שאמירה ברורה בנוגע לשותפות עם ערבים ערב הבחירות תיתפס רע בעיני הציבור היהודי אחרי 7 באוקטובר, ובמילים אחרות, מעדיפים "לזרום" עם הלכי רוח קיימים במקום לשמש חלוץ שיציג כאלה רעננים.
זיכרון דג הזהב של הישראלים משכיח את החיזור הפוליטי הנמרץ של נתניהו אחר מנסור עבאס, מהלך שסוכל על ידי סמוטריץ' ובמקומו (וייתכן כדי לחפות על "חטאי העבר") התפתח נרטיב "רשמי" חריף של רע"מ כחלק מ"מזימת אחים מוסלמים", כשעבאס מוצג כמי שנוקט "תקיה" ("הסתרה", הנהוגה בעיקר בשיעה). מאמץ השכחה כולל גם אי-אזכור של השקט שאפיין את החברה הערבית לאחר 7 באוקטובר והסב תסכול עמוק ליחיא סינוואר שתיכנן להצית את זירת הפנים בישראל, וכן את ההבהרות המתמשכות של עבאס בשנים האחרונות כי הוא מכיר בהיותה של ישראל מדינה יהודית, וכופר ב"ישיבה על הגדר" שנוקטות יתר המפלגות הערביות, עמדות שאותן הוא משמיע הן בעברית והן ובערבית ובגינן הוא מותקף קשות בתוך הציבור הערבי ומצד גורמים פלסטיניים.
היחס כלפי שותפות של ערבים בקואליציה עתידית צריך להיות מבחן עבור כלל החברה הישראלית, ויש לו משקל מרכזי בשאלה איך ייראה דיוקן המדינה בעתיד. הציבור נדרש לעשות את מה שלא קרה ערב 7 באוקטובר: לערער על "קביעות" שמקודמות מלמעלה, לכאורה במעטה של "לקחי 7 באוקטובר", אשר אינן אלא מסע דה-לגיטימציה שמקורו בשילוב מזיק בין מניעים פוליטיים ציניים וציווי אמוני של מגזר אחד שאינו נחלת כלל הציבור היהודי.
הציבור חייב לדרוש מכלל המפלגות להציג מה שהפך ל"מותרות" בישראל - מצע רעיוני ברור, במקום העמימות והזהירות הקפדניות שננקטות, בפרט בנוגע לקשר עם הציבור הערבי
במקביל, הציבור חייב לדרוש מכלל המפלגות להציג מה שהפך ל"מותרות" בישראל - מצע רעיוני ברור, במקום העמימות והזהירות הקפדניות שננקטות, בפרט בנוגע לקשר עם הציבור הערבי. הדרך לזכות בקול שלנו, צריך הציבור להבהיר, אינה עוברת דרך עיגול פינות רעיוני, אלא בהפגנת עמדות ברורות, אומץ ויכולת להציג בשורת שינוי עמוקה בהשוואה לקיים. כל זאת בתקווה ש"הטריק" השחוק בדבר הצגת עמדה עקרונית מסוימת לפני הבחירות ונקיטת ההפך לאחריהן הוכח כהרסני לשיח הפנימי במדינה.
בניגוד להשכחה, נדרש לזכור שכלל "הלקחים", ובראשם הצורך לנקוט גישה חשדנית כלפי ערבים, הם לא תוצר של תחקיר מקצועי נוקב וניתוח אסטרטגי מעמיק. מדובר למעשה בניסיון הנדוס תודעה שמקודם בידי מי שהשתתפו ביצירת קונספציית 7 באוקטובר, מעולם לא לקחו על כך אחריות וכעת מנסים להציג עצמם כמבשרי "תיקון מפוכח", ובמוקדו התפיסה שהפכה לאסטרטגיה בפועל של ישראל ולפיה הפעלת כוח היא הדרך הבלעדית להתנהלות במרחב האזורי.
הביטוי המעשי של התפיסה הזאת מגולם כיום באלימות הקשה ונטולת הרסן המתגברת באיו"ש, מחלחלת לעוד זירות (למשל הפגיעה בסמלים דתיים-נוצריים בלבנון) ועלולה לגלוש גם למרחב המחיה המשותף של יהודים וערבים בתוך גבולות הקו הירוק. בחברה מתפרקת שבה הפשיעה והאלימות נוסקות (ללא מענה מצד הממשלה), ההנהגות נחלשות והניכור והזעם גוברים (דווקא כששאיפות ההשתלבות מתחזקות, בעיקר בקרב הדור הצעיר) - פיצוץ הוא עניין של זמן. מול החלופה הזאת ניצב רעיון ההשתלבות שמקדמת רע"מ בשנים האחרונות. הוא רווי פערים, רחוק מלהיות מושלם, ובוודאי שלא ימחוק מיד מטענים רבי-שנים, אך מהווה הרע במיעוטו בהשוואה להתלקחות מבית.
מעל לכל, צריכים האזרחים לתהות איזה סוג מדינה עלול להיוולד בעקבות פסילה גורפת של שותפות כחמישית מהאוכלוסייה במשחק הפוליטי ובחיים הציבוריים, שתתווסף לשליטה על כשלושה מיליון פלסטינים באיו"ש (בלי לאזרח אותם), זירה ש"מותכת" בהתמדה בישראל גם ללא סיפוח רשמי. התשובה היא שמדובר במדינה בעלת מאפיינים בלקניים של עימותים אלימים בין הקהילות החיות בה, שמבוססת על אפליה, תידחה על ידי שכנותיה (התרעה למי שמאמין שניתן בה בעת לקדם נורמליזציה ולספח שטחים), ותהיה מצורעות מבחינת הקהילה הבינלאומית.
ד"ר מיכאל מילשטיין הוא חוקר בכיר במרכז דיין באוניברסיטת ת"א, מחבר הספר "דור המבול"
פורסם לראשונה: 00:00, 10.05.26
