הציבור הישראלי צמא לצדק בפרשת ימנו זלקה ז"ל, ובצדק. כשאדם נרצח בצורה כה חייתית ומבעיתה, האינסטינקט האנושי דורש תגובה מקסימלית בדמות העבירה החמורה ביותר בתחום: "רצח בנסיבות מחמירות". כל עבירה אחרת נתפסת כעלבון לזכרון המת וכהפגנת חולשה מערכתית. אולם, תפקיד הפרקליטות אינו לספק קתרזיס רגשי או להשקיט סערות חברתיות, אלא לפעול בתוך הגבולות הנוקשים של הראיות, שמייצרים הבדל הכרחי בין "האמת העובדתית" ל"האמת המשפטית". לכן ההחלטה להאשים את המבצע העיקרי ברצח מתוך אדישות מוצדקת ונכונה.
המתח הזה, שבין הרצון לראות את ה"אמת העובדתית" מנצחת לבין המגבלות שהחוק מטיל, מלווה את המשפט הפלילי מאז ומעולם. בסדרת הקאלט המשובחת "צדק אפל" השופט ניקולס מרשל נאלץ לשחרר פושעים ביום בגלל בעיות פרוצדורליות וראייתיות ולכן בלילה פשט את גלימתו, עטה מעיל עור, עלה על אופנוע מאיים ובא חשבון עם אותו פושע שנאלץ לשחררו. מרשל בעל המוטו "הצדק אמנם עיוור, אך הוא רואה בחשכה" הוא הפנטזיה של כל מי שמאס במגבלות החוק, אך החיים בדמוקרטיה אינם סדרת טלוויזיה. חברה שבה שופטים ותובעים פועלים לפי תחושות בטנם ולא על סמך הראיות שבידיהם, היא חברה מסוכנת שבה איש אינו מוגן מפני שרירות לב.
ההתעקשות על הוכחת האמת המשפטית, השונה כאמור מזו העובדתית, היא המגן האחרון של האזרח מול כוחה האדיר של המדינה בפלילים. כחברה, אנו מוכנים לשלם את "המחיר" שבו עבריינים ינצלו זאת לטובתם ובלבד שנשמור על הוגנות ההליך הפלילי כדי לרסן את גופי אכיפת החוק ולחנכם להקפיד קלה כחמורה על שמירת זכויות החשודים והנאשמים ועל הצמדות לחוקים.
כדי להבין את החלטת הפרקליטות בפרשה, יש לצלול לרפורמה בעבירות ההמתה שנכנסה לתוקף ב-2019. הרפורמה ביטלה את עבירת ההריגה המיושנת ויצרה מדרג חדש ומדויק יותר. בראש המדרג ניצב "רצח בנסיבות מחמירות" הדורש הוכחת נסיבות ספציפיות כמו תכנון מוקדם. מתחתיו נמצאת עבירת ה"רצח" הבסיסית שכוללת "אדישות" המוגדרת כשוויון נפש כלפי מות הקורבן. הנאשם אולי לא תכנן את מות הקורבן מראש, אך צפה אותו ולא היה לו אכפת אם זה יתממש.
בתיק זלקה, שבו האירוע התגלגל במהירות תוך שעות בודדות, הוכחת תכנון מוקדם לרצח היא משוכה ראייתית קשה. לכן, הבחירה בסעיף האדישות מבטיחה הרשעה מוצקה בעבירת רצח, במקום הימור על סעיף חמור יותר שעלול להוביל לזיכוי
בתיק זלקה, שבו האירוע התגלגל במהירות תוך שעות בודדות, הוכחת תכנון מוקדם לרצח היא משוכה ראייתית קשה. לכן, הבחירה בסעיף האדישות מבטיחה הרשעה מוצקה בעבירת רצח, במקום הימור על סעיף חמור יותר שעלול להוביל לזיכוי. מכיוון שהנאשמים קטינים והחוק קובע כי בלאו הכי עונש החובה של מאסר עולם שמצוי בסעיף החמור יותר לא חל לגביהם, אז הניסיון להמר עליו אינו רק מסוכן אלא גם מיותר. הוא לא משנה כלל את תוצאת הענישה האפשרית.
הפרקליטות יכלה לבחור ללבוש את מעיל העור של ניק מרשל וליהנות מתשואותיה של חברה מזועזעת עד עמקי נשמתה. מה גם שכישלון ההימור היה נזקף ממילא רק לחובת השופטים. בסירובה לעשות כן, בחרה הפרקליטות בנאמנות לחוק ובאחריות מקצועית על פני פופוליזם. זהו אולי סיום פחות 'הרואי' במונחים טלוויזיוניים, אך הוא הכרחי כדי להבטיח שאת הצדק יכריע החוק ולא דחף הנקמה הלילי המבעבע בכולנו למראה הזוועה שהחשיכה באחת את אורות העצמאות ברחובותינו.
