הגיע הזמן להפסיק לדבר על "קו אדום שנחצה", כפי שתואר בתקשורת אירוע האלימות המזעזע שאירע השבוע ברמלה. הרי כל הקווים האדומים נחצו כבר מזמן, והאמת היא שאנחנו חיים עמוק מעבר להם בתוך מציאות שבה רצח, נשק ואלימות הפכו לחלק מהשגרה היומיומית שלנו. זירה שמתפתחת לאירוע רב נפגעים מתמשך וחילופי אש בין אזרחים, רצח של אישה בתוך ביתה גולש אל הרחוב, מרחב ציבורי שלם שהופך לזירת עימות, פחד וכאוס. הרצח המטלטל שהתרחש השבוע הוא רק עוד נקודה שממחישה את העמקת האחיזה של הפשיעה והאלימות בחברה הערבית ואת היכולת של המדינה להגיד לאזרחים הערבים: "החיים שלכם לא שווים".
הגיע הזמן גם להפסיק לדבר על אלימות כלפי נשים בחברה הערבית בנפרד מאירועי הפשיעה. רנין אלעביד נרצחה בביתה. מתחילת השנה נרצחו 107 אזרחים ערבים, מתוכם תשע נשים, ולכן אי אפשר יותר לדבר על אלימות כלפי נשים ערביות מבלי לדבר גם על הפשיעה והאלימות שהן חיות בצילה ועל הקשר בין שני המעגלים. אלו כבר לא שתי זירות נפרדות: הג'ונגל שבחוץ, השליטה של ארגוני הפשיעה והעדר שלטון החוק, הנשק החוקי והבלתי חוקי שזמין בידי גברים וצעירים, מגביר את חוסר הביטחון של נשים ומרחיב את מעגל האלימות כלפיהן.
והגיע הזמן גם להפסיק לדבר על "כדור תועה", שגם הוא מושג שגור בתיאור התקשורתי והמשטרתי, כאילו מדובר בתקלה מצערת או בקליע שהווייז שלו תקול. אין דבר כזה ירי תועה. כל ירייה במרחב אזרחי היא ירייה מכוונת. גם אם האדם שנפגע לא היה "המטרה", מישהו בחר לשלוף נשק, ללחוץ על ההדק ולהפוך מרחב ציבורי לזירת דם ומלחמה. השימוש במושג "ירי תועה" הוא לא רק טעות לשונית הוא חלק ממנגנון שמנרמל את האלימות ומטשטש את האחריות.
אבל בהחלט הגיע הזמן להתחיל לדבר על הפרטת תחושת הביטחו של כולנו. העימותים וחילופי האש בזירת הרצח ברמלה אינם פרט שולי, הם חושפים מציאות מסוכנת בהרבה סביב שאלת הנשק, ויכוח על האחריות לתחושת הביטחון האישי במרחב הציבורי, וגם על השאלה למי המדינה מעניקה בפועל את הזכות להגן על עצמו כשהיא נעדרת, ולמי לא. זו מציאות שבה המרחב הציבורי מוצף בנשק, בזמן שהמדינה נסוגה יותר ויותר מהאחריות הבסיסית שלה להגן על אזרחיה.
ברגע שהתעורר חשש שמדובר באירוע על רקע לאומני, המערכת ידעה לפעול במהירות. פתאום יש כוחות, יש דריכות, יש תגובה מיידית, ויש הבנה שמדובר באיום על הסדר הציבורי
והכי חשוב להתחיל לדבר על התגובה המערכתית. כזכור, ברגע שהתעורר חשש שמדובר באירוע על רקע לאומני, המערכת ידעה לפעול במהירות. פתאום יש כוחות, יש דריכות, יש תגובה מיידית, ויש הבנה שמדובר באיום על הסדר הציבורי. אבל כאשר נשים וגברים מהחברה הערבית נרצחים כחלק משגרה מתמשכת של אלימות, נשק ופשיעה, התחושה היא אחרת לגמרי — פחות דחופה, פחות בהולה, פחות לאומית.
בתוך המציאות הזו, גם ההצהרה של מפכ"ל המשטרה, רב-ניצב דני לוי אתמול, על פיה 90 אחוז מתקציב המשטרה מופנה למאבק בפשיעה בחברה הערבית, נשמעת כמו זלזול מובהק באינטליגנציה של הציבור הערבי בפרט והציבור הישראלי בכלל. הציבור לא חי בתוך תדרוכים חגיגיים ומספרים מנופחים, אלא בתוך מציאות של ירי בלתי פוסק, נשק שמסתובב ברחובות, מקרי רצח לא מפוענחים ותחושת פחד שהפכה לשגרת חיים. אם נאמין להצהרתו של המפכ"ל, ואלו הם באמת היקפי המשאבים שמופנים למאבק בפשיעה, הרי מדובר באחד הכישלונות החמורים בתולדות המשטרה והמדינה. ואם לא - אז הציבור הערבי שוב מקבל ספינים במקום ביטחון. בשני המקרים, זו הודאה צורבת בעומק מדיניות ההפקרה המכוונת והמתמשכת.
האירוע הקשה ברמלה הוא תמצית הסיפור של האקס-טריטוריה שייצרה הממשלה עבורנו, האזרחים והאזרחיות הערבים בישראל. זה לא רק הרצח עצמו, אלא המסר שנחשף דרכו על עומק אובדן השליטה – או אולי נכון יותר השליטה המכוונת, הדורסנית, התוקפנית: מתי המדינה קמה על הרגליים האחוריות כדי להגן על אזרחיה, ומתי היא עוצמת עיניים.
