המתכון.
מציאות של כטב"מים בלבנון נחליף בבריכה וריקודים באילת, להלן ליכודיאדה/
באסון 7 באוקטובר נאשים אחרים, נערבב טוב, נחמם על 180, עד שנקבל אסוניאדה/
לבנט את לפיד נוסיף קמצוץ AI, ערבים לפי העין, כלומר זובוריאדה/
בקיצור הבנתם: מהלימון נכין לימוניאדה/
רק אל תהיו לנו חמוציאדה
מכווצ'צ'ים.
כשמיקי זוהר אומר שאסון 7 באוקטובר נרקם בימי ממשלה אחרת; כשח"כ עמית הלוי חוזר בזמן ואומר שאוסלו הוביל לטבח; כשבצלאל סמוטריץ' קובע שהקמת הממשלה עם מנסור עבאס חמורה מ-7 באוקטובר; כשאבי דיכטר ומירי רגב מגדירים את הסכם מסירת שטחי המים ללבנון בימי לפיד ובנט כאסון גדול כדי לטשטש את זה שלהם; כשעידית סילמן פותחת את הפה.
כשאלה ואחרים, להלן נציגי העם, מאשימים, טופלים, מכווצ'צ'ים את ההיסטוריה, עושים מהמחדל מחדליאדה, מבלבלים עם שמבולבל גם ככה, מה בעצם התכלית?
ברור, ניסיון לכפות משמרת נוספת של מריחה והסתרה. של בריחה מהאמת ומוועדת חקירה. של התחמקות מריפוי העם.
ואתה שומע ורואה אותם ושואל את עצמך: החבורה הזאת, שאין לה תוכנית אמיתית מלבד נתניהו-הורה-מה-שטראמפ-קבע, זוכרת שיש פה עם מיוסר, שכבר שנתיים וחצי מגשש אחרי ודאות, אחריות, הכרה, הגנה?
ושואל: מה, באמת מותר להגיד הכל? אין נושא שהוא קו אדום שלא משקרים בו? אם בבית משפט הכל שפיט, כאן הכל בליף?
ושואל גם: האנשים האלה, איך הם חיים עם הדבר שאמרו הרגע? הרי יש להם משפחה, ילדים, שפותחים עם חיוך את הדלת ושואלים איך היה יום העבודה. יש להם את עצמם.
אלוהים, יש להם את עצמם.
שבועה.
כשהוקמה הממשלה האחרונה, חשבנו שהם, חברי הקואליציה, יפעלו בשירותנו. זו הרי השבועה. זה לא קרה.
בימים הקיומיים שאחרי ה-7 באוקטובר היינו בטוחים שהם יזנחו את האינטרסים הזרים. יקצו תקציבים, יגייסו לוחמים, ירימו יד למה שנכון, למען העם, צו השעה. גם זה לא היה.
ועכשיו, דמדומי הקדנציה, כשברור שרבים מהם לא יישבו בממשלה הבאה, מותר לצפות לכמה צדיקים שימצאו את הדרך, סוג של הזדמנות אחרונה, אולי התפכחות, להיות בעדנו
ועכשיו, דמדומי הקדנציה, כשברור שרבים מהם לא יישבו בממשלה הבאה, מותר לצפות לכמה צדיקים שימצאו את הדרך, סוג של הזדמנות אחרונה, אולי התפכחות, להיות בעדנו. בעד האמת. גם זה לא קורה. כלומר הפוך.
מה מונע בעדם גם ברגע הזה להפסיק לשרת אדון, ועוד כזה שמאותת שסיים להשתמש בהם?
התפכחות.
הם יתפכחו. זה ברור. והם יתחרטו על האמירות. גם אם לא יודו. זה יקרה כשהם יבינו שהנזק מהשקר גדול מהנזק שבאמירת האמת.
גם אצל גלנט וצחי הגנבי, למשל, הסכר נפרץ ברגע. רגע אחרי שהושלכו. רק אז נופל האסימון, והכל חולף מנגד: השתיקה, ההקרבה, ההתבטלות.
מותר להניח שאישיים רציניים במיל' כמו דיכטר וברקת יתעוררו יום אחד. אחח השחרור, החופש. שעות וידויים מהלב צפויים לנו. וספק אם נכעס. הציבור נוטה לסלוח למתפכחים.
הבעיה היא שבתורת המשחקים הפוליטית הזו, טובת המדינה היא לא חלק מהמשוואה. השחקנים פועלים לפי תמריצים של רווח והפסד אישי. הם מגלים את האור כשהם לא מוכרחים לשרת את החושך. כשנדרש כרטיס חזרה למיינסטרים. כשאמת חוזרת להיות סתם אמת, ולא אמתיאדה.
