בצהרי יום שלישי הכריז הרב לנדו על מותו של "הגוש". נכון, הקואליציה ידעה תמיד משברים, אתגרים וסערות, אך נדמה כי קרבת הבחירות, במהלך מתואם או שלא, הובילה לפיצוץ סביב חוק הגיוס. ההדף של הפיצוץ הזה עשוי להוביל לפיזור הכנסת, ולפחות תיאורטית, לסופו של הגוש האמוני.
אלא שהגוש האמוני מעולם לא התקיים באמת. בפועל, מדובר בנישואי נוחות בין האוטונומיה החרדית לחלק ממפלגות הימין: האוטונומיה סוחטת תקציבי עתק לשימור מפעל ההסתגרות וההשתמטות של החרדיות הישראלית, בעוד נציגי המפלגות האחרות מקבלים "אור ירוק" אוטומטי לקידום מדיניות (שיכולה להיות מוצלחת בטווח הקצר-בינוני).
1 צפייה בגלריה
דרעי ונתניהו
(צילום: דובר צה"ל, שלו שלום, JOE RAEDLE / GETTY IMAGES NORTH AMERICA / AFP)
אלא שנישואי הנוחות הללו לא נתקלו רק בהתנגדות עממית נגד חוק ההשתמטות או במרד בתוך הקואליציה – הם פשוט התנגשו במציאות. הנתונים אינם משאירים מקום לספק: אם המגמה תימשך, בשנת 2065 פחות מחצי מהחברה הישראלית תהיה ציונית. מדובר באיום קיומי, והוא אינו עתידי אלא מתרחש ברגעים אלה ממש.
כפי שעולה ממחקרם המפורסם של מיכאל שראל, אריאל קרלינסקי, תום שדה ואחרים, קיים פער עצום בנטל הכלכלי: משק בית יהודי לא-חרדי "מפסיד" בכל חודש כ-6,100 ש"ח (ההפרש בין המיסים שהוא משלם לשירותים שהוא מקבל), בעוד משפחה חרדית מקבלת בממוצע "עודף" של כ-4,000 ש"ח בכל חודש, ומשפחה ערבית כ-1,000 ש"ח (המספרים המעודכנים גדולים בהרבה, ומתקרבים להפסד של 9,000 שקל בחודש בממוצע למשק בית יהודי לא חרדי).
איך הגענו עד הלום? זו תוצאה של כשל המוכר במדעי המחשב כ"בעיית הרעבה" (Starvation): מצב שבו משימה מתועדפת תמיד בעדיפות נמוכה, עד שהיא אינה מקבלת משאבים לביצועה ולבסוף גורמת לקריסת המערכת כולה. האתגר החרדי טופל תמיד כ"בעיה הדחופה פחות", אלא שהצמיחה המסיבית של החברה החרדית, לצד אובדן השליטה בפלגים הקיצוניים והחוצפה שהופגנה כלפי מוסדות המדינה, דווקא בשיאה של מלחמה קשה , הבהירו לציבור: חייבים לתעדף את האתגר הזה עכשיו. הוא גם חשוב וגם דחוף.
לא רק "בעיית ההרעבה" הביאה אותנו הלום. זו גם העובדה הפשוטה שתשלום כספי למפלגות פוליטיות שאינן דורשות פשרות ערכיות, קל הרבה יותר מביצוע פשרות פוליטיות כואבות
אך לא רק "בעיית ההרעבה" הביאה אותנו הלום. זו גם העובדה הפשוטה שתשלום כספי למפלגות פוליטיות שאינן דורשות פשרות ערכיות, קל הרבה יותר מביצוע פשרות פוליטיות כואבות. זו הסיבה שכל צדי המפה חשים דחף בלתי נשלט ל"חומר הממכר" שנקרא המפלגות החרדיות. ההרואין הפוליטי הזה מפתה כל פוליטיקאי שרוצה להשיג קולות ב"זול" ערכי, גם אם המחיר הכלכלי כבד מנשוא.
לכן, אם הכנסת אכן תתפזר, זו שעת המבחן של מנהיגי האופוזיציה – יאיר גולן, גדי איזנקוט, נפתלי בנט, יאיר לפיד ואביגדור ליברמן. עליהם לומר בקול ברור: המפלגות החרדיות לא ימצאו אצלנו את "עיר המקלט" שהן מצפות לה. לא נהיה שותפים להמשך מפעל ההשתמטות, ולא נאפשר לניסיון השקוף לחזור לעמדת "לשון המאזניים" לטשטש את הצורך בפתרון שורש לאתגר הקיומי.
זוהי חובתם של המנהיגים, אך זוהי בעיקר המציאות של המצביעים בשטח. מהימין ועד השמאל-מרכז, הציבור לא ישכח את התנהלות המנגנון החרדי במלחמה הזו. המצביעים לא יסלחו למנהיגיהם על עוד התרפסות, עוד עצימת עיניים ועוד "קונספציה" שעלולה להוביל אותנו לאסון הבא.
עוז בן נון הוא מנכ״ל מרכז ריבוא ומחבר שותף לספר: ״אנחנו, המשרתים״ (הוצאת סלע מאיר)
