במסגרת הפרויקט הלאומי של מרכז מורשת מלחמת ששת הימים בגבעת התחמושת ומשרד המורשת - 'ששת הימים ואנחנו' לאיסוף ותיעוד פריטים מימי המלחמה - במטרה להשלים את הפסיפס האנושי של אחד הרגעים המכוננים בתולדות המדינה, נאספו 6 יומנים של לוחמים שלחמו במלחמת ששת הימים אותם כתבו תוך כדי הקרבות.
אנשי אתר המורשת הפכו את היומנים לתערוכה "עט מלחמה ועת שלום", שמטרתה לחשוף לציבור הרחב את שהתרחש בליבם ומחשבותיהם של לוחמי ששת הימים ולעודד בכתיבת יומנים את החיילים ולוחמי מלחמת חרבות ברזל המגיעים בעצמם לתערוכה, לטובת עיבוד חווית הלחימה. בעתיד הקרוב והרחוק, היומנים הללו עשויים להוות עדות חיה ללחימתם.
לכתוב בתוך הטנק, תחת אש | רפי צור
היומן מתאר את סיפורו של סמל מחלקה בשריון, שיצא למלחמה עם בלוק דפים מתוך דחף הישרדותי. "יש מלחמה - אתה לא יודע אם תחזור - תכתוב", הוא כתב אז. היומן מתעד את הניתוק המוחלט מהעורף ואת רגע הפריצה לעיר העתיקה כששמע מהרכב שמאחוריו צעקה: ״ירושלים שלנו!!!״. צור מתאר בכנות את הסערה הנפשית: "הגרון נחנק מהתרגשות ודבר מה צרב בעיניים. מה קורה לי? מעולם לא היה לי יחס כלשהו לירושלים. היה זה הרגש החם, העמוק והמסעיר ביותר שחשתי באותם ימים".
בקטעים מוקדמים יותר ביומן הוא כתב כי "באו"ם הודיעו על הפסקת אש. איננו מסוגל לתאר במילים את התחושה שעלתה וגאתה בי בשומעי את המילים 'הפסקת אש'. הקול החזק ביותר זעק מתוכי: 'אני חי!'. עברתי גם את זה, רציתי לרקוד משמחה. הבטתי סביבי. איש לא שמח בגלוי. הייתה מבוכה על פני האנשים - ואז באה המחשבה השנייה: ומה עם הסורים? הרי בגללם הכול. המלחמה, האימה, הקורבנות. מי יודע כמה הכול. האם (הסורים) ייצאו פטורים בלא עונש? האם הגבעות השחורות-אפורות ימשיכו לאיים ממזרח לנצח?".
ברגע אחר במלחמה הוא תיעד את התופת שעבר ואת האופטימיות שאחזה בו באותו הרגע למראה פרח יפה: "הוא פתח את המדף והוציא את ראשו החוצה, פתאום אחז בכתפי בחוזקה והצביע מבעד לטנק. הפנתי את מבטי בבהלה אך לא ראיתי דבר זולת גדר תיל מפוחמת ואדמת טרשים שחורה מאש שריפה. 'תביט' צעק יגאל, ואז ראיתי למה התכוון. פרח צהוב גדול על גבעול גבוה יחידי שניצל מהאש שהשתוללה פה".
בעט שנלקח שלל, בחוברת מהקיוסק | נתן מלמן
סיפורו של מכונאי טנקים שבזמן שחבריו חיפשו שתייה בקיוסק מצרי נטוש, הוא חיפש ומצא פנקס ריק. דרך הכוונת הוא תיאר את המעבר החד בין אור לחושך: "מעניין הוא שבמשך היום אנו לא דואגים כלל ולא מפחדים כלל. הפחד בא בלילה כאשר אינך רואה ואינך יודע מהיכן תבוא הרעה", כתב.
לרסק את האויב בקור רוח | איתמר נוינר
סיפורו של טייס מיראז' ששחזר את יומנו הדוהה. בניגוד למיתוס הטייס הסטרילי, נוינר מביט למציאות בעיניים: "קטלנו אותם בדם קר כשאנחנו מרטשים אותם בכדורי 30 מ"מ נפיצים… זו לי הפעם הראשונה שאני רואה אנשים נהרגים על ידי כדורים הנורים על ידִי, אך המשכתי וריסקתי אותם בקור רוח של רוצח, חלק ונקי, כמו במטווח".
היומן הירדני שהפך לעדות ישראלית | אברהם רותם
סיפורו של מילואימניק צעיר שמצא יומן ריק על מיטה מסודרת במחנה של הלגיון הירדני, והפך אותו ליומן ישראלי. הוא מיטיב לתאר את שגרת השכול בקרב: "(אנחנו) קוראים ושומעים כל הזמן על חבר אחר שנהרג או נפצע, הרגשה רעה. 'צחוק מהול בעצב' - היו אומרי רק עכשיו אני רואה כמה זה נכון".
רותם מתאר גם את המציאות היומיומית של הלוחמים בקו האש: "קבלתי מיד ציוד, (בלי לחתום) של חייל שנפגע אתמול בהפגזה. בערב מתארגנים בחושה ליד בית הכרם - נחים ומלקקים את הפצעים. זה רגע גדול, הכותל המערבי בידינו, ירושלים שוחררה".
ההשגחה העליונה תחת אש | ד"ר חיים לביא ז"ל
סיפורו לוחם נח"ל שחזר מהקרבות בשכם ובגולן והתיישב מול מכונת כתיבה כדי לרפא את נפשו. "את טבילת האש הרצינית הראשונה עברנו ברוך השם בשלום. מי ערב לנו שגם בשנייה נצא כך? היינו שבעי קרב ורצינו כבר לחזור הביתה, אבל אין ברירה". הוא כתב גם על חילוץ פצועים: "שליחי מצוה אינם ניזוקים… אף אחד מהחבר׳ה שסחב את האלונקות בירידה תחת אש לא נשרט אפילו, ב"ה".
אופוריה מהולה בספקות | רן חכים ז"ל
סיפורו של מפקד מחלקה מקיבוץ רמת השופט, שתיעד את המלחמה באובססיביות כדי לעשות סדר בכאוס. "העובדה שעברנו את גוויות החיילים הסוריים ומצאנו לידם מחסניות רבות ריקות, העובדה כי ידענו שהם לחמו, פצועים עד הסוף. העובדה כי שתקנו, היה בה כדי לבטא את הערכתנו לגבורתם של אותם חיילים".
בפרק אחר מיומנו הוא כתב: "אנו קולטים מעל גלי האתר את הידיעה על כיבוש ירושלים העתיקה ושכם. ההתמרמרות הפנימית גוברת עוד יותר". בסוף המלחמה, אל מול צהלות השמחה, הוא הציב סימן שאלה נוקב: "יש בנפנופי הידיים ובקריאות השלום משהו מהניצחון, אך מה באמת הניצחון? להמחשת הדבר יידרש זמן רב".
פורסם לראשונה: 00:00, 15.05.26
