חיסולו של עז א-דין חדאד (אבו-סוהייב) הוא ללא ספק מכה כואבת לחמאס. חדאד היה אחד החברים האחרונים ב"כוורת" המצומצמת של סינוואר שתיכננה את טבח 7 באוקטובר ופיקדה על הפשיטה, ואחרון מפקדי החטיבות בזרוע הצבאית של הארגון ששימשו בתפקיד בפתיחת המלחמה. הוא גם היה מאדריכלי פרויקט הפיכת הזרוע ל"צבא" שהואץ עם השתלטות חמאס על הרצועה ב-2007, ותרם בעיקר בפיתוח ובהטמעת תורות לחימה חדשות.
חיסולו מסב פגיעה פונקציונלית, אך גם סמלית, היות שמדובר בפעיל בכיר שהיה מוכר בציבור הרחב. עם היעלמותו עולים כמה מועמדים לפיקוד על הזרוע, כולם אנשי "הספסל השני" שטיפסו במהירות בסולם הדרגות מאז 7 באוקטובר עקב הכחדת הערך התקדימית שחווה הארגון: מוחמד עודה, ראש המודיעין הצבאי שהיה שותף לתכנון 7 באוקטובר; מוהנד רג'ב, מפקד חטיבת עזה הנוכחי; ועמאד עקל, ראש מנגנון "החזית הפנימית" (העורף) בזרוע הצבאית.
למרות ההישג החשוב, אין לשגות באשליות, ויש ללמוד משלל מבצעי העריפה הדרמטיים שישראל ביצעה מאז 7 באוקטובר: החל מנסראללה, עבור דרך הניה, עארורי, סינוואר ודף, וכלה בחמינאי. במקרה של ארגוני "התנגדות" קנאים שתפיסת עולמם מבוססת על הקרבה ומערכות ארוכות, המהלומות תמיד קשות, אולם בשום מקרה לא התחוללה קריסה בדמות התפרקות ארגונית, עריקת המוני פעילים, או יציאה של הציבור נגד אותם הגורמים. זהו שיעור חשוב על אודות טבע האויב וההתמודדות עימו שלא הובן ב-7 באוקטובר וספק אם הופנם לעומק מאז.
ישראל כבר למדה במשך למעלה מחצי מאה, שהחיסולים הם הישג חשוב, אך בשום מקרה לא מניבים הכרעה, ובכמה פעמים אף הביאו לעליית מנהיגים מוכשרים לא פחות ואף יותר מאלה שחוסלו, כפי שהיה במקרה של נסראללה שהחליף את עבאס מוסאווי שחוסל ב-1992. בהקשר דומה, ניכרת כיום מבוכה מסוימות ביחס לנעים קאסם, המזכ"ל הנוכחי, שהחליף את המחליף של נסראללה שחוסל גם הוא. קאסם נשא תמיד דימוי אפרורי וחלש, אך מאז מבצע "חיצי הצפון" בסוף 2024 הצליח לשקם את הארגון ומנהל מתחילת "שאגת הארי" מערכה ארוכה ונחושה יותר מכפי שהוערך בישראל. חיסולים אפוא הם בעלי חשיבות רבה, אך לא יכולים להיחשב "אסטרטגיה".
מאז מונה חדאד לראש הזרוע הצבאית באמצע 2025, לאחר חיסולו של מוחמד סינוואר, הוא הכשיר את התנאים שאמורים היו לאפשר שרידות של חמאס גם לאחר שהוא עצמו יחוסל. בחצי השנה מאז תחילת הפסקת האש הוא התמקד בשיקום המערך הצבאי של חמאס, לרבות מינוי מפקדים חדשים, גיוס המוני פעילים ושיקום יחידות, וכן בחיזוק מנגנוני הממשל של חמאס, מאמצים שמאפשרים לארגון להמשיך לשמש הגורם ההגמוני בעזה למרות הפגיעות שספג.
מומלץ להיגמל מהטיעונים שנשמעים מאז שלשום ולפיהם החיסול יקל על קידום המו"מ על הסדרה בעזה היות שחדאד נקט עמדות נוקשות, בפרט בסוגיית ההתפרקות מנשק. זהו הדהוד לקביעות שנשמעו רבות במהלך המלחמה ולפיהן כל בכיר שחוסל היה מכשול בפני עסקה, וכי מעתה צפויה פריצת דרך
בין לבין מומלץ להיגמל מהטיעונים שנשמעים מאז שלשום ולפיהם החיסול יקל על קידום המו"מ על הסדרה בעזה היות שחדאד נקט עמדות נוקשות, בפרט בסוגיית ההתפרקות מנשק. זהו הדהוד לקביעות שנשמעו רבות במהלך המלחמה ולפיהן כל בכיר שחוסל היה מכשול בפני עסקה, וכי מעתה צפויה פריצת דרך. לפחות כרגע לא מסתמן שום פער בין מנהיגי חמאס בנושא הנשק, ורוב ההכרעות האסטרטגיות מתקבלות בכלל על ידי מנהיגי הרצועה הפועלים כיום מקטאר, ובראשם ח'ליל אל-חיה.
ביום שאחרי החיסול חוזרת ישראל לדילמה הסבוכה של עזה. מצד אחד, צה"ל חולש על למעלה מחצי מהרצועה, מונע מחמאס להבריח נשק (באמצעות שליטה על ציר פילדלפי), וממשיך לפגוע בארגון. ואולם, מהצד האחר לא מסתמן כל שינוי דרמטי במציאות ברצועה, וכאמור חרף המבוי הסתום במו"מ על ההסדרה באזור, חמאס לא מתרכך בסוגיית ההתפרקות מנשק, ולכל היותר מוכן לוותר על חלק ממנו (בעיקר מה שמוגדר "נשק כבד").
ישראל עושה "סיבובים" רבים אך חוזרת לאותו צומת אסטרטגי שבו יש רק ברירות גרועות, ועליה לבחור את הרעה פחות. אפשר להמשיך במצב הנוכחי, בתקווה שלא יתפתח לחץ חיצוני (לרבות מצד טראמפ); אפשר לפנות לכיבוש כל עזה ולשהייה ארוכה באזור, אך הדבר מותנה באישור אמריקאי (שלא ברור אם קיים, כאשר בעיות איראן ולבנון עודן פתוחות), ומצריך את גיוס הציבור המותש שמפגין ספקנות גוברת כלפי סיסמאת הניצחון המוחלט, וכן הסבר לגבי המחיר הצבאי, המדיני, הכלכלי והחברתי הכבד הכרוך בהחלטה מעין זו; ואפשר לקדם הסדרה נטולת אשליות המבוססת על ממשלת הטכנוקרטים בעזה, כשחמאס חלש אך לא נעלם, ונדרש להמשיך לפעול נגדו ולוודא שאינו שולט על פילדלפי, ובמקביל לשקוד על תוכנית למיגורו בעתיד. ישראל נתקלת בדילמות דומות בזירות לבנון ואיראן, שגם בהן מתברר שהאויבים לא מושמדים, מערכות הבזק המרשימות הפכו למלחמות התשה, ומתברר ההכרח ב"רגל מדינית" מסיימת.
היום שאחרי חדאד יהיה כנראה דומה לזה שלפניו, וכמוהו הדילמות והחלופות האסטרטגיות הניצבות בפני ישראל. מה שכדאי שישתנה הוא תפיסות היסוד רוויות האשליות לגבי המציאות שכבר גרמו נזקים רבים אחרי 7 באוקטובר, בפרט בעזה.
ד"ר מיכאל מילשטיין הוא חוקר בכיר במרכז דיין באוניברסיטת ת"א ומחבר הספר "דור המבול"
פורסם לראשונה: 00:00, 17.05.26
