אחרי יותר מ-7 שנים, הפרטים כבר היטשטשו, אך העיקר נותר חד: כבר בראשית הדרך היו בכירים רבים בפרקליטות שסברו שאין כלל סיכוי להרשעה בתיק יועצי ראש הממשלה ואסור לצאת אליה. למרות זאת, ההליך יצא לדרך ברעש גדול ונגרר שנה ועוד אחת ועוד יותר מחמש. בניגוד לתדרוכי משרד המשפטים, זה אינו סיפור על תיק שהתפרק בדיעבד ובוודאי זה לא תיק שנפל בגלל נאשם שנמלט. ממש לא. זה סיפור שעולה כדי שימוש לרעה בהליכים פליליים. וכשזה קורה, אסור להסתתר מאחורי המערכת וחובה לדבר גם על אחריות אישית של מי שאיפשר זאת.
המטרה הייתה לגיטימית: לשדר מסר לעדים בתיקי נתניהו שהמדינה תגן עליהם בכל מחיר. זה צורך אמיתי שכן בלי עדים אין משפט. אלא שכאן בדיוק עובר הגבול. הגנה על עדים אינה יכולה להצדיק ניהול הליך סרק ואסור שהיא תהפוך את המשפט הפלילי לכלי של "העברת מסרים".
המשפט הפלילי אמור להיות מנוהל אך ורק על בסיס ראיות, ולא לפי אינטרסים מערכתיים חיצוניים של התביעה. כששיקולים כאלה משפיעים, קורה הדבר המסוכן ביותר: ההליך עצמו הופך לעונש. לא ההכרעה השיפוטית קובעת, אלא הזמן שחולף בדרך אליה. כשהוא נגרר במתכוון שנים, ההליך הופך לכלי התשה ומקשה על בירור האמת. התארכות הזמן בו אדם חי (לכאורה) תחת חשד וכתב אישום במציאות של חוסר ודאות עלולה להביאו לדבר שקר רק כדי להפסיק את עינוי הדין.
כאן נכנסת האחריות האישית של הפרקליטים התובעים בדמוקרטיה. תפקידם אינו רק לשאול אם אפשר להגיש כתב אישום אלא גם אם נכון ומתי. הם חייבים לבחון את עצמם בכנות - האם כתב האישום מוגש ללא סיכוי ממשי כמנוף לחץ אסור על הנאשם מתוך צפי שהדבר לא יגיע לבירור בבית המשפט אלא יסתיים קודם בהסדר טיעון? האם התמשכות ההליך נעשית במתכוון כדי להוות בעצמה גורם לחץ לא לגיטימי? האם לא נעשתה בחינה מחודשת של התיק למרות התמשכות השנים ועל אף הערות השופט משיקולים זרים? במילים ברורות יותר - עליהם לוודא שלא נעשה שימוש לרעה בהליך הפלילי.
הבעיה היא שהתרבות הארגונית בפרקליטות שלנו היא להגן על אנשיה בכל מצב, באופן שמונע הטלת אחריות אישית
הבעיה היא שהתרבות הארגונית בפרקליטות שלנו היא להגן על אנשיה בכל מצב, באופן שמונע הטלת אחריות אישית. כך נפתח תיק למרות אזהרות הפרקליטים הבכירים. כך מתעקשים על המשך ניהולו גם כשהשופט שיושב בדין מציע לסגת מהתיק שיש בו "משוכות רבות נוספות", וכך המחליטים מרשים לעצמם לקחת עוד ועוד שנים להחלטה. למה? כי הם יכולים. בין השאר משום שאיש לא ישלם מחיר אישי. זאת למרות שהם הראשונים לדעת כמה עוצמה יש בתביעה הפלילית ולכן חייבים להפעיל אותה בריסון. לא כמושג תיאורטי, אלא כקו הגנה קריטי על שלטון החוק המבוסס על זכויות נאשמים וחשודים להליך הוגן.
אחרי יותר משבע שנים, סביר שהציבור כמו רובנו כבר שכח את הפרטים, אבל זה רק מעצים את החשש בדבר שימוש לרעה בהליך. אם התביעה מבקשת לשמור על המעט שנותר מאמון הציבור בה, היא חייבת להוכיח שהיא יודעת לא רק לפעול אלא גם לעצור בזמן. בסופו של דבר, בדמוקרטיה תביעה חזקה באמת אינה זו שעושה כל שביכולתה אלא דווקא זו שיודעת מה אסור לה לעשות.
