הקומיקאי והסאטיריקן האמריקאי ביל מאהר הקדיש את המונולוג השבועי בתוכניתו הנחשבת, לכתב הגנה מרשים על עצם קיומה של מדינת ישראל. אלו שמונה דקות יוצאות דופן בבהירותן המוסרית, שמותחות גבול ברור בין ביקורת נוקבת על מהלכי ישראל והעומד בראשה לבין הגזמות פראיות וסטנדרטים מעוותים, אשר בחלקם נובעים מאנטישמיות ומובילים להעצמתה עד כדי אובדן הביטחון הבסיסי של יהודים ויהודיות ברחבי הגלובוס. הדברים של מאהר יכולים לעורר הזדהות גם בקרב אלו שמזדעזעים עמוקות מהממשלה הקיצונית בתולדות המדינה ומהנירמול הגובר של גזענות כלפי מיעוטים לאומיים ודתיים ושל מעשים הגובלים בפשעי מלחמה. הצפייה בהם מעוררת תקווה - קלושה אמנם - שיפגשו אוזניים שטרם נאטמו לחלוטין.
אולם האמת חייבת להיות מונחת על השולחן: היכולת של אנשים כמו מאהר לדבוק פומבית בעמדתם, שהולכת ונעשית פחות ופחות פופולרית ממש מדי שעה, סופגת יריקה לחה בפרצוף ככל שישראל הרשמית והבלתי-רשמית מפנה גב לבעלי ובעלות הברית המעטים שנותרו לה במערב. הברית הזאת נכרתה גם בגלל אינטרסים משותפים קרים ואף ציניים אך גם על בסיס סט ערכים, שנשחקים עד דק עקב מעשים ומילים, כמו מתוך מטרה לקרב את ישראל יותר ויותר לתיאור המפלצתי שלה: מחרחרת מלחמה, תאבת קולוניאליזם, בזה לעקרונות המוסר ולחוק הבינלאומי, אדישה עד אימה לפגיעה בחפים מפשע.
רק ביום חמישי האחרון, לדוגמה, חגיגות יום ירושלים בישיבת "מרכז הרב" נוצלו להצהרות שלא משתמעות לשני פנים: השר בן גביר קרא במפורש לגרש פלסטינים בעזה ובגדה המערבית ("עידוד הגירה") וגם להתנחל בלבנון, ואילו השר בצלאל סמוטריץ' הכריז על תוכנית שבה "נמחק את הקווים שמבדילים בין שטחי B ,A ו-C" משום ש"ארץ ישראל כולה שלנו". ראש הממשלה עצמו הודיע חגיגית כי ישראל שולטת כבר ב-60 אחוז משטח עזה, יותר ממה שנקבע בהפסקת האש.
לעומת זאת, עבור מי שמנסים להבין מה ישראל לעזאזל רוצה, מדובר בהוכחה מספר 5,215 שהיא בהחלט לא מעוניינת להתרחק ממה ששונאיה אומרים עליה. להיפך, אם בעבר נטען שאפשר לפחות להפריד בין רטוריקה מתלהמת לפרגמטיות בשטח, כיום הצ'קים באים עם כיסוי: מהלכים מבססי אפרטהייד בגדה המערבית, דה-לגיטימציה של הסדרים מדיניים, סירוס מערכות החקירה והאכיפה, הפקרת הציבור הערבי לאלימות הפנימית ולגזענות החיצונית, פוליטיזציה של המשטרה וכמובן פרויקטים שלמים להחלשת המנגנונים הדמוקרטיים.
כל אלה לא המצאות של משפיעני טיקטוק אנטישמיים או עיתונות פח מהסוג שגם "ניו-יורק טיימס" מתפתה להתפלש בה, אלא אירועים עקביים ומתועדים. הם לא מבוצעים על ידי מיעוט בניגוד לרצון רוב העם אלא כחלק מתנועה רחבה, שנתמכת גם על ידי גורמים באופוזיציה היהודית. לכן הבעיה אינה תבוסה ב"מלחמת התעמולה" כפי שהצהיר נתניהו בריאיון ל"60 דקות": הסיפור הוא בחירה חופשית ומודעת של המונים. הסיבות לכך שונות (ביטחוניות, דתיות, פוסט-טראומטיות וכד') אך הן מובילות לאותו אבדון מוסרי ומדיני ואולי גם כלכלי וחברתי. ובסוף, אפילו ביל מאהר יבין שהמדינה עליה הוא מגן באומץ חדלה מלהתקיים.
