שבעה שבועות חלפו מיציאת מצרים ועד קבלת התורה בהר סיני. על שמם קרוי החג שבדומה לכל ארוע חשוב ומשמעותי סופרים בציפייה את הימים לקראתו. למרות שחלפו אלפי שנים מאז מעמד הר סיני, ממשיכה הספירה לקראתו ללוות אותנו שנה אחרי שנה וכל פעם מחדש היא מעניקה לנו הזדמנות. ספירת העומר מכינה אותנו, היא מובילה את הסופר תהליך שמעורר בו את הרצון לחולל שינוי, להיפתח לדברים חדשים, לסגל מבט הרבה יותר עמוק על המציאות, לגלות חמלה, לכעוס פחות, לאהוב יותר.
זה מתחיל בתהליך אישי של כל אחד עם עצמו, שלב אחרי שלב של התקדמות פנימית, אבל זה ממשיך במהלך כללי לאומי שמציב את כל העם יחד בתחתית ההר. שם בתחתית מתגלה הענווה ואז גם הלב נפתח ויש יכולת, למרות השוני הרב, לעמוד יחד וזה הרגע שבו מקבלים את התורה. בתיאור מעמד הר סיני בספר שמות כתוב "ויחן שם ישראל נגד ההר", רש"י מפרש את הרגע הזה כרגע נדיר שבו כל העם שם את המחלוקות בצד "כאיש אחד בלב אחד". בכל שאר המקומות כתוב "ויחנו" "בתרעומת ובמחלוקת", מתאר רש"י את המצב שמוכר לנו עד היום.
בשנתיים וחצי האחרונות הרגשנו לא פעם קצת מעוצמת הרגע הנדיר הזה של עמידה משותפת יחד, כמה כוח יש בה, כמה כוח היא נותנת ואיזו השפעה עצומה היא מצליחה לחולל. לצערנו ההיסטוריה הוכיחה שקשה להחזיק את היחד הזה לאורך זמן. המלחמה הלא נגמרת ובעיקר הבחירות הקרבות פורמות ביד גסה את מה שנארג כאן יחד מתוך כאב ותקווה.
ערב חג השבועות הוא הזדמנות עבורנו לבחור לעמוד לרגע בתחתית ההר, להסתכל בענווה אחד על השני, לסגל מבט קצת יותר חומל ולנסות למצוא את מה שמחבר
עם השנים, בעיקר אחרי קום המדינה, התפצל החג הזה, שמסמל יותר מכל את עוצמת האחדות של עם ישראל, לשני חגים – חג מתן תורה וחג הביכורים, כשכל קבוצה מתמקדת במה שקרוב לליבה. הפיצול הזה, שהלך והעמיק, הוליד שבר עצום שמלווה אותנו עד היום. יש את מי שנושאים עיניהם רק לשמיים, מתעלמים מהעובדה שכדי לחיות כאן בארץ צריך גם להילחם עליה, לחרוש ולטעת, לפתח כלכלה ותעשייה ורפואה כי התורה שקיבלנו היא תורת חיים, כזו שמחברת בין ארץ לשמיים, היא גם כזו שמצפה מכל אחד מהעם שלנו להתייצב ולהגן על הבית. ויש את מי שמרוב עבודת אדמה שכחו שצריך מדי פעם גם להרים מבט כלפי מעלה ולהבין שהעובדה שאנחנו דווקא כאן בארץ הפורחת והמלבלבת הזו, מוקפים במדבריות ובהרבה אויבים, זה בגלל שאנחנו לא עם ככל העמים ושיש לנו ייעוד שאסור לנו להתעלם ממנו.
עוצמת הביחד שמשלבת את מתן התורה יחד עם חג הביכורים הצמיחה כאן ארץ זבת חלב ודבש, והיא תמשיך להיות כזו ואפילו יותר רק אם נשכיל לא לאפשר לאף אחד לפרום ולפגום ביחד הזה. ערב חג השבועות הוא הזדמנות עבורנו לבחור לעמוד לרגע בתחתית ההר, להסתכל בענווה אחד על השני, לסגל מבט קצת יותר חומל, לנסות למצוא את מה שמחבר, להיות קצת יותר סבלניים ולחשוב מה התפקיד שלנו בפירוד ומתוך זה גם מה אנחנו צריכים לתקן כדי שנוכל להיות "כאיש אחד בלב אחד". זה התיקון העמוק של חג השבועות.
