בצעד תקדימי, שלושת הקיבוצים שספגו את המכה הקשה ביותר בטבח 7 באוקטובר – ניר עוז, בארי וכפר עזה – התאחדו למהלך משפטי משותף נגד המדינה. ל-ynet ו"ידיעות אחרונות" נודע כי הקיבוצים נמצאים בשלבים מתקדמים של גיבוש עתירה לבג"ץ, בדרישה מהממשלה להקים מנגנון שיקום לתושבים שלא יכולים או רוצים לשוב לבתיהם לאחר האסון.
תחושת ייאוש גוברת והולכת בקרב הנהגות הקיבוצים, שטוענות כי חרף פניות רבות, פגישות עם משרד ראש הממשלה והבטחות - בפועל לא גובש שום פתרון מסודר עבור מאות תושבים שנותרו בין החיים הישנים שלא יכולים לשוב אליהם לבין עתיד שעדיין אינו ברור - למעלה משנתיים וחצי לאחר הטבח. במכתב חריף שנשלח למשרד רה"מ והגיע לידינו נכתב: "שיקום הקיבוץ אינו יכול להצטמצם לבינוי, תשתיות ושיקום פיזי בלבד, אלא מחייב גם שיקום אנושי-קהילתי מלא. ללא מנגנון שיבחן באופן פרטני את מצבם של מי שאינם יכולים לחזור, תהליך השיקום כולו נותר חלקי וחסר".
עוד נכתב: "פנייה זו מוגשת בשם שלושת הקיבוצים שבנדון כאחד, וזאת נוכח מאפייניהם הדומים והייחודיים והאירועים החריגים והקשים שאירעו בהם ביום 7 באוקטובר 2023. שלושת הקיבוצים נמנים על אלו שפגיעתם הוערכה על ידי המדינה כקשה ביותר, והם אף הפכו - שלא בטובתם - ל'סמל' של אירועי ה-7 באוקטובר. הקיבוצים חוו פגיעה חסרת תקדים בהיקפה ובעוצמתה, אשר השלכותיה ממשיכות להשפיע באופן ישיר על יכולת השיקום והחזרה לשגרת חיים קהילתית".
״הבנו שאנחנו צריכים להפסיק להשפיל את עצמנו״
יו"ר קיבוץ ניר עוז, צביקי טסלר, מסביר שנקודת השבר הגיעה לאחר זמן רב שבו ניסו לקבל מענה מהמדינה - שלא הגיע. וכשהגיע - היה חלקי ולא מספק. לדבריו, בהתחלה נדמה היה שהייתה נכונות ממשלתית לטפל בנושא: "לאורך הדרך התרשמנו שהם מבינים את הצורך לעסוק באלה שלא שבים וקיבלנו הבטחות שהם מתכננים להקים ועדת חריגים שתבחן מקרים פרטניים של אותם אנשים שלא יכולים לחזור ומה המענה שהמדינה נותנת".
אלא שלטענתו, ההבטחות נשארו על הנייר בלבד. "עם הזמן ראינו שהדבר הזה לא קורה. ערכנו פגישות, שלחנו כמה מכתבים בדרישה למענה. ביקשנו מהמדינה לקחת אחריות ולא לומר 'או שאתה חוזר לניר עוז או שאתה לא מעניין אותנו'. למכתבים אף אחד לא טרח לענות". טסלר מתאר גם את האכזבה מהמפגש עם ממלאת מקום מנכ"ל משרד ראש הממשלה, דרורית שטיימנץ: "בפגישה איתה הבנו שיש הרבה מאוד מילים אבל מעט מאוד מעשים ושלא הולכים לעשות כלום. הבנו שאנחנו צריכים להפסיק להשפיל את עצמנו. שלחנו מכתב מיצוי הליכים באמצעות עו"ד וביקשנו מהמדינה לממש את אחריותה לפני שנפנה לבית משפט. הוא נענה בצורה לקונית וקצרה ולכן החלטנו להגיש עתירה", אישר את הפרט.
בקיבוצים מזהירים כי הזמן אוזל, בעיקר עבור תושבי כפר עזה ובארי, שם תקופת המימון הממשלתית לפינוי אמורה להסתיים בעוד כמה חודשים. טסלר מוסיף: "התאחדנו עם בארי וכפר עזה כי הם נתקלים ומתמודדים עם דברים דומים. אנחנו לא מחפשים להתכתש עם אף אחד אלא באמת לתת מענה לאותם משקי בית שלא מסוגלים לחזור אחרי התופת שהם חוו שם. המדינה חייבת לקחת אחריות. תקימו ועדת חריגים כדי לבחון באופן פרטני כל מקרה".
״אין מנגנון, אין קריטריונים, אין תשובות״
את הקיבוצים מייצגים עו"ד רז נזרי, יחד עם עורכי הדין אבינעם סגל-אלעד ונדים עבוד ממשרד פירון. באותו במכתב ששלחו הקיבוצים באמצעות המשרד, הם מותחים ביקורת חריפה על התנהלות הממשלה - בפרט משרד ראש הממשלה ומשרד האוצר.
"בכל הכבוד, מענה זה מעורר קושי של ממש, במישורים שונים", כתבו. "ראוי היה - לאחר למעלה משנה שבמהלכה חברי הקיבוצים ממתינים למענה ממשלתי בסוגיה אנושית, קהילתית ושיקומית מן המעלה הראשונה - כי המענה יכלול לכל הפחות התייחסות כלשהי לחלוף הזמן החריג (ואף ניתן היה לצפות להבעת צער, התנצלות או אמפתיה כלפי אותו ציבור בגין העיכוב הממושך)". עוד הוסיפו: "שתיקה מוחלטת בנוגע לפרק הזמן שחלף, כאילו מדובר בפנייה שגרתית המצויה בטיפול, אינה מתיישבת עם חומרת העניין, מצוקתם המתמשכת של חברי הקהילות ועם חובת ההגינות הבסיסית המצופה מרשויות המדינה בנסיבות חריגות אלה".
במכתבם טענו כי חרף כל ההבטחות, בפועל לא הוקם שום מנגנון ממשלתי מסודר: "עדיין לא הוקם מנגנון ממשלתי לבחינת עניינם של כלל חברי ותושבי מרשינו שאין ביכולתם לשוב להתגורר בקיבוצם; עדיין לא נקבעו אמות מידה, קריטריונים ולוחות זמנים". בעניין אותו מכתב "לקוני וקצר", שהזכיר טסלר, כתבו: "בנסיבות אלו, לא ניתן לראות במכתב שנשלח משום פתרון, ואף לא משום התקדמות ממשית, אלא לכל היותר אישור נוסף לכך שהסוגיה מוסיפה להתנהל באי-בהירות".
במקביל למאבק המשפטי, בחלק מהקיבוצים כבר החלו להתגבש פתרונות קהילתיים עצמאיים. כך למשל, בניר עוז התגבשה קבוצה של 48 משפחות שהודיעה כי לא תשוב לקיבוץ ותעבור לקיבוץ בית ניר שבאזור בית גוברין במועצת יואב. בהנהגות שלושת הקיבוצים מדגישים כי המדינה אמנם סייעה במקרה הזה באופן נקודתי באמצעות הנחה בקרקעות בשל התגבשות הקבוצה - אך טוענים כי מדובר בפתרון חלקי בלבד והם דורשים מענה גם ליחידנים.
"ההסדר הייעודי שקודם באמצעות רשות מקרקעי ישראל, המאפשר קליטה של קבוצה מסוימת מניר עוז בקיבוץ אחר, אינו נותן מענה לכלל חברי ותושבי הקהילה שאין ביכולתם לשוב לקיבוץ", נכתב. לדבריהם, ישנן אוכלוסיות רבות שנותרו ללא פתרון: ״קשישים המבקשים להישאר בדיור מוגן, חברים ותושבים הזקוקים למימון ביניים או מענק לצורך פתרון דיור קבוע, ויתומים ויורשים המצויים במצבי מורכבות חריגים. הימנעות המדינה מהקמת מנגנון כאמור, חרף ההכרה בצורך וחרף חלוף הזמן, אינה מתיישבת עם חובותיה המינהליות של הרשות לפעול במהירות הראויה, בסבירות ובהגינות".
גם בכפר עזה החלה להתגבש קבוצה דומה: 30 משפחות נמצאות במגעים לקליטה בקיבוצים אחרים - כאשר חלקם בקיבוץ ניצנים שנמצא בין אשקלון לאשדוד. עד כה, הדבר התקדם בזהירות ובחשאיות רבה. כעת איתי עדס, מי שמוביל את הקבוצה, מוכן לפתוח את הנושא לראשונה. "זאת החלטה מייסרת. היא מלאה ברגשות אשם של ׳עוזבים׳, של ׳נוטשים׳. הייתה תחושה של בושה, בגידה אפילו. הקונפליקט הזה של להוביל קבוצה שלא חוזרת זה הפוך מה-DNA שלי. אבל יש לי ילדים ויש לי אחריות ואני לא הכי חשוב".
איתי הוא בן 40, נשוי לדנה ואב לשניים. הוא חי בקיבוץ כל חייו, עבר שנים של ירי רקטות, חדירות, פינויים ובנה שם את הנגרייה שחלם עליה. פטריוט של כפר עזה. אבל 7 באוקטובר שינה עבורו הכל והיום הוא מצא עצמו מנהל מאבק מורכב מול המדינה עבור אותן המשפחות שלא רואות עצמן חוזרות.
הוא מספר איך הדבר התחיל: "לפני שנה החלטנו לקיים שיח פתוח של כל מי שמתלבט לגבי חזרה לכפר עזה. הגיעו 80 משפחות. הבנו שמה שחשוב לנו זה להישאר ביחד וניסינו להבין איך עושים את זה - כי אם לא נתחיל לגבש פיתרון אנחנו בסוף נישאר בלי פתרון. היו לנו המון ריבים בבית על זה. לא לגור בכפר עזה זה עוד אֵבֶל מבחינתי".
למה התאחדתם לקבוצה משותפת?
"זה הצורך שלנו להיות עם אנשים שמבינים אותנו. הכוח של הביחד. השמירה על הקהילה היא גם שמירה על הזהות. רצינו גם לזקק את זה ולהבין מי באמת המשפחות שילכו איתנו את הדרך הזאת ומסוגלות לעבוד למען המטרה הזאת. הרוב המוחלט זה משפחות צעירות עם ילדים. יש בקצוות גם סבים וסבתות שרוצים להישאר עם הילדים והנכדים. יש משפחות שכולות, משפחות שכולות משני הורים. אנחנו לא רוצים לקחת משאבים מכפר עזה וחלק מהשיקום שלנו זה כפר עזה חזק ולדעת שאנחנו נבוא לחגים ולפגוש את החברים שלנו. אנחנו מבינים שהחזרה לקיבוץ היא חשובה מאוד".
לפי התוכנית, 10 משפחות אמורות להיקלט בניצנים וה-20 הנוספות במגעים מול קיבוצים במועצת שער הנגב. "הבחירה העקרונית הייתה להישאר ביחד. ראינו שהרוב כן מעוניינים להישאר בתוך המועצה, אבל הייתה קבוצה שלא הייתה מסוגלת״, מסביר עדס.
"אנחנו עוד לא יודעים מה המענה שנקבל. אנחנו כרגע 'אול אין' ויכול שנישאר בסוף בלי כלום. לא נעצור עד שיהיה בית ל-30 המשפחות האלה. אין לנו איזושהי רשת הצלה. אם לא נקבל קרקעות מוטבות בניצנים, למשל, אז אנשים יצטרכו לשלם סכומים הזויים על הקרקע. אם אני צריך ללכת ולחפש עכשיו, אחרי 7 באוקטובר, 20 משפחות מאותה קהילה - זה בעייתי גם לקיבוץ שעוזבים אותו וגם לקיבוץ הקולט שלא בהכרח יכול לקלוט כזאת כמות גדולה".
למעשה, איתי מצביע על שלושה דברים בעייתים ועיקריים באותו מתווה שמציעה המדינה לקבוצות של למעלה מ-20 משפחות שמתאגדות לעבור לקיבוץ אחר: (1) אותן המשפחות צריכות לעשות "לובי" וממש לגייס משפחות שיעזבו יחד איתה - מה שיוצר קונפליקט מול הקיבוץ שאותו עוזבים ויכול להרגיש ש"מושכים" לו משפחות החוצה (2) הקיבוץ הקולט לא בהכרח מסוגל לקלוט כמות כזאת של משפחות (3) מעבר לכך שהמדינה "שולחת אותם לעבודה" - אין מענה ליחידינים או קבוצות קטנות של משפחות".
הוא אומר: "לא כולם רואים עין בעין את המהלך שאנחנו עושים ואפילו טוענים שאנחנו מייצרים תמריץ לאנשים לעזוב. העניין של החזרה לכפר עזה היא עניין של מסוגלת ולא של רצון. כולם רוצים לחזור לכפר עזה אבל אני לא יודע איך אני מגיב ב׳צבע אדום׳ הבא ואיך אני מבטיח לילדים שלי שהמחבלים עם הקלצ׳ניקובים לא יגיעו אליהם. אני יודע שאין מקסימום ביטחון בישראל אבל אני חושב שאת המשמרת המכובדת שלנו, של 40 שנה צמוד גדר, אני יכול להעביר את המקל למישהו אחר ואני מאוד מקווה שהמוסדות יתמכו בנו. אני בן אדם של פריפריה ובן אדם של העוטף ורוצה להישאר פה. פשוט לא צמוד-גדר".
עדס מזקק את הקריאה שלו: "אל תסתכלו על הקבוצה כתנאי לתמיכה הציפייה שלי היא שהמדינה תתמוך בנו, המשפחות שלא יכולות לחזור. חיינו ב-7 באוקטובר בקיבוץ צמוד-גדר למרות המורכבות וידענו להחזיק אותה. 7 באוקטובר היה עבור הרבה משפחות הקש ששבר את גב הגמל. זה היה וואחד קש. המשפחות עוזבות כי הן לא מצליחות להשתקם במקום שבו הן נפגעו כל כך ולא מסוגלות להחזיר את הילדים למקום שהן לא מרגישות בו בטוחות. זה צו שעה וחשוב שיבינו את הדחיפות של הדבר הזה. עד שאני לא אניח אבן פינה לבית חדש במקום אחר אני מבחינתי עדיין באירוע חירום שנמשך מאז 7 באוקטובר".
הוא מתאר זאת כך: "זה עניין רווחתי של דיני נפשות ולא תושבים שמתפנקים. אני לא אומר 'תממנו לי בית באזורי המחייה הכי יקרים בארץ'. אני כאן אומר 'תעזרו לי לשמר את איכות חיי גם אחרי האירוע הזה'. המטרה היא לעצור שנייה לנוח. אנחנו רוצים לבנות בית חדש, למצוא קהילה חדשה שמקבלת אותנו אחרי מה שעברנו ולהתחיל סיפור חדש. את הנגרייה שלי בכפר עזה אני סוגר, אני יוצא ללימודים ומתחיל דרך חדשה לחלוטין. הלייף סטייל שלי בכפר עזה לפני 7 באוקטובר היה כל מה שחלמתי אבל החברים שהיו מגיעים אליי לשתות קפה בנגרייה כבר אינם".
"הכוונה היא לא לייצר שתי קהילות"
קליטת קהילה אחת בתוך קהילה אחרת היא לא דבר פשוט, ובקיבוץ בית ניר כבר נערכים לקליטת אנשי ניר עוז. "זה תהליך מורכב כלכלית, קהילתית, תהליך פנימי שלנו. זה לקלוט כמעט 50 משפחות ביישוב, הרבה ילדים שמשתלבים במסגרות חינוך", אמרו בקיבוץ ל-ynet ו"ידיעות אחרונות". עוד הוסיפו: "הכוונה היא לא לייצר שתי קהילות, או קהילה בתוך קהילה - אלא קהילה אחת. מי שבוחר ללכת לבית ניר לא ישכח את השורשים והסיפור שלו מניר עוז, זה ברור, אבל הם יהיו יוצאי ניר עוז שיהפכו לתושבי וחברי בית ניר".
לסיום הבהירו הקיבוצים כי העתירה לבג"ץ אינה המטרה מבחינתם - אלא אמצעי אחרון. "אנו סבורים כי סוגיה רגישה ומורכבת זו ראוי כי תיפתר בדרך של שיח ישיר, ענייני ומקצועי בין גורמי המדינה לבין נציגי הקיבוצים, ולא באמצעות פנייה לערכאות״, כתבו. אך כאמור, לאחר שלא השיבו לפנייתם - העתירה בדרך. "לא נשאיר אף משפחה מאחור", סיכמו.
קרן פלש-שוורצמן (37): "נולדתי בניר עם ועברנו המשפחה לכפר עזה ב-2001. מתישהו אני והאחיות עזבנו. בספטמבר 2022 נולדה לנו בת ראשונה וההורים שלי מאוד רצו שנבוא לכפר עזה ומצאנו את עצמנו עוברים באוגוסט 2023. ההורים שלי שיפצו את הבית שלהם בזמן הזה. ב-7 באוקטובר חזרנו מבאר שבע והלכנו להורים שלי. הם הקדימו את החזרה שלהם לבית כי הוא עבר שיפוץ והזמינו אותנו לארוחת ערב, הלכנו אליהם. חזרנו לבית ובבוקר התעוררנו כמו כולם ל'צבע אדום'. לקחנו את סער שהייתה בת שנה ורצנו לממ״ד. ב-7:30 התחלנו להבין שיש חדירת מחבלים. אני בקשר עם ההורים עד 16:50. אבא שלי שואל אותי מה שלומנו ושולח לי תמונה. אחרי עשר דקות הם מפסיקים לענות ונהיה נתק. ב-16:59 אמא שלי כתבה באחת הקבוצות שמחבלים מנסים להיכנס לבית שלה. ב-17:02 היא כתבה שהם נכנסו. ישבנו בממ"ד עד שבאו לחלץ אותנו ב-21:30-22:00. רק ביום רביעי בערב אני מקבלת אישור סופי שהם נרצחו.
"היה לנו ברור די מההתחלה שאנחנו לא הולכים לגור בכפר עזה אחרי שחווינו את הדבר הזה. עברנו מלכתחילה לכפר עזה כדי להקים את המשפחה שלנו בידיעה שנגור ליד ההורים שלי. החיים שתכננתי בקיבוץ נקטעו ב-7 באוקטובר. כל התכנונים התפוגגו לי מול העיניים. הבנו הרבה מכאן שאנחנו רוצים להישאר ביחד אבל שזה לא יכול להיות בכפר עזה. אנחנו לא יכולים להחזיר לשם את הילדים שלנו.
"השיקום הוא לא רק פיזי, הוא של הקהילות ושל האנשים שלא יכולים לחזור לשם. זה הרבה יותר מזה. אם ה-7 באוקטובר לא היה קורה היינו בונים את ביתנו בכפר עזה ברצון ובאהבה. זה שובר לנו את הלב אבל אנחנו לא יכולים לגדל את הילדים שלנו שם".
ממשרד רה"מ נמסר בתגובה: "עבודת המטה הממשלתית נמצאת בעיצומה ובמסגרתה מתגבש מתווה מקצועי וסדור שנועד להעניק פתרונות ומענים מותאמים לתושבי הקיבוצים".
