חיסולו של עז א-דין חדאד, ראש הזרוע הצבאית של חמאס וארכיטקט הטבח, הוא מהלך מתבקש וחיוני לשחיקת המעט שנותר מההנהגה של ארגון הטרור. זו הייתה רק שאלה של זמן והיתכנות מודיעינית ומבצעית עד לחיסולו של רב המרצחים, באופן ששב ומחדד את גודל ההחמצה והקונספציה טרם 7 באוקטובר, עת נדחו בידי הדרג המדיני חלופות רבות שהונחו בידי צה"ל ושב"כ לחיסול בכירי ארגון הטרור.
בדומה לשאר זירות המערכה הפתוחות, הפער בין הישגים טקטיים-צבאיים לבין היעדר תוחלת מדינית-אסטרטגית הולך ומעמיק. חיסולו של חדאד, כמו קודמיו בהנהגת חמאס, משבש את שרשרת הפיקוד והשליטה, מחליש זמנית את יכולת הארגון ומייצר הרתעה נקודתית. אך אין בו, כשלעצמו, כדי להשיב את השקט ארוך הטווח או להגדיר מחדש את המציאות האסטרטגית ברצועת עזה.
האתגר המרכזי נותר בעינו: מי שולט בעזה ביום שאחרי, ובאיזה מנגנון ניתן להבטיח את סילוק חמאס מהרצועה. נכון להיום, אין תשובה מגובשת. הדרג המדיני הלכוד בצבט אילוציו נמנע מלהכריע בין חלופות – שלטון פלסטיני מחודש, מעורבות אזורית, נוכחות בינלאומית או שילוב ביניהן – ובמקום זאת ממשיך לפעול במתכונת של ניהול סיכונים והימנעות משינוי משמעותי בתמונת המציאות.
במקום הכרעה, מתקבע דפוס של דחיינות אסטרטגית. עזה הופכת לעוד משבר כרוני עכור ומתמשך, שממשלת נתניהו מורישה לבאים אחריה
גם הזירה הבינלאומית לא מצליחה לספק מענה. מועצת הביטחון של האו"ם מתקשה לקדם החלטות אפקטיביות בנושא הרצועה, בין אם בשל מחלוקות בין מעצמות, ובין אם בשל פערים בין דרישות הומניטריות לבין שיקולי ביטחון. גם "מועצת השלום" מתקשה בדיאלוג מול חמאס, בהקצאת משאבים, בקביעת סדר היום ובהסדרת מציאות ביטחונית טובה יותר ברצועה. התוצאה היא שיתוק מתמשך והיעדרה של תכנית פעולה סדורה, עניין המאפיין את פועלו של נתניהו בכל זירות העימות הפתוחות.
בתוך הוואקום הזה, שחקנים אזוריים נזהרים מלטמון ידם בצלחת. מצרים שומרת על מעמדה כמתווכת אך נמנעת ממעורבות עמוקה מדי. מדינות המפרץ הממוקדות במתחולל במפרץ הפרסי, מביעות עניין מסוים בתהליכי שיקום ברצועה, אך מציבות תנאים של יציבות וניהול תקין – עניין שכצפוי ממשלת נתניהו נמנעת ממנו. הרשות הפלסטינית, שמוזכרת תדיר כאופציה לשיבה לעזה, סובלת ממשבר אמון חריף ומחולשה פנימית שמקשה עליה למלא תפקיד ממשי.
אבי כאלוצילום: אלוני מורלא על החיסול לבדו: ללא הגדרה ברורה של יעד מדיני ריאלי ומדורג – הפעילות הצבאית תישאר ברובה ריאקטיבית ותמשיך לייצר מעגלים חוזרים של דיאלוג באש. כך, הולכת ומתבססת תחושה עמוקה יותר, שניתן יותר מכל לשמוע מפי תושבי העוטף: סוגיית עזה על מורכבותה והשלכותיה, רק נדחית. במקום הכרעה, מתקבע דפוס של דחיינות אסטרטגית. במובן הזה, עזה הופכת בהדרגה לעוד תיק פתוח, עוד משבר כרוני עכור ומתמשך, שממשלת נתניהו השישית מורישה לבאים אחריה.
תחושת ניצחון לא תימדד ביכולת לפגוע בעוד מטרה איכותית, אלא ביכולת להבטיח שהגינות המוריקות בקיבוצי העוטף תתמלאנה מחדש במשפחות צעירות ושהחזרה הביתה לא תיתפס כאקט של אומץ – אלא כמהלך ציוני מתבקש. אחרי הטראומה הנוראית, השבת תחושת הביטחון המלאה לתושבי העוטף לא תושג כבמטה הקסם, אלא רק בהינתן מצפן אסטרטגי ברור בידי מנהיגות המונעת מכוח תקווה ושינוי: יצירת מציאות שבה רצועת עזה אינה מייצרת עוד איום מחזורי, אלא מרחב מנוהל ומפוקח שאינו מאפשר התעצמות מחודשת של טרור ג'יהאדיסטי צמא דם. זה בידינו.
פורסם לראשונה: 00:00, 19.05.26
