חג השבועות לפתחנו. ספירת העומר מפסח לחג מתן תורה אמורה ללמדנו שאין די ביציאה לחירות מבלי לצקת לתוכה תוכן ומשמעות לעתיד לבוא. במילים אחרות, כפי שאמרו חז"ל, "סור מרע ועשה טוב" - לצאת לחירות מהווה תנאי הכרחי אך אינו מספיק. חברה בריאה חייבת לבנות לעצמה חזון לעתיד.
מערכת הבחירות הממשמשת ובאה, אינה עוסקת לצערנו די בתוכן ובמשמעות של קיומנו. החלופות הקיימות התמקדו בשלילה של הקיים ותשוקה עזה להשתחרר מכבלי השלטון הקיים. לא בכדי הסלוגן השולט הוא "כן ביבי" או "לא ביבי". יחד עם זאת, ישנה סוגיה אחת משמעותית שכן משקפת את סט הערכים של החברה. הכוונה היא לחוק הגיוס או בשם הנכון חוק ההשתמטות. החברה הישראלית נעה כמטוטלת בין סגידה לאינדיבידואליזם לבין הכמיהה לשייכות קולקטיבית. המבחן האמיתי של דורשי הטוב שבקרבנו החותרים לשלב בין ערך הפרט לערך הכלל, אינו בסיסמאות אלא בשאלת הנשיאה בנטל ובראש ובראשונה בדרג הלוחם.
לאחרונה הולכת ומתחזקת התחושה, כי לא מעט ממי שהפכו את סוגיית הגיוס לדגל, לוקים בפער שבין הסיסמה למעשה. פיהם וליבם אינם שווים. רוממות הגיוס בגרונם, אך פחות מכך בנכונות האישית והחברתית הנלוות לכך. רק לאחרונה היה ניתן להיווכח בכך, כאשר בבחירות לרבני העיר מפלגות האופוזיציה תמכו ברבנים מהזרם החרדי על פני רבנים המשרתים בצה"ל. האבסורד זועק לשמיים. ההסבר שניתן מקומם עוד יותר. לדידם, הציונות הדתית מהווה סכנה לחברה הישראלית יותר מאשר הזרם החרדי. כאן נחשפת האמת במערומיה. הרי הציבור הדתי לאומי משרת ביחידות הלוחמות בעיקר במילואים יותר מכל קבוצה אחרת בחברה הישראלית. לצערנו הוא גם שילם על כך בגוף ובנפש. אז כיצד, אם כן, ניתן להעדיף רבנים חרדים על פני ציבור זה. אם השירות הצבאי כה משמעותי מכל ערך אחר, כיצד ניתן להפנות עורף למשרתים בשעת מבחן. בשבוע האחרון מפלגת דגל התורה הודיעה שהיא נפרדת מגוש ביבי. במילים אחרות, קוראת לחבור למחנה האחר. כיצד לא קם מנהיג אחד ואומר לח"כ גפני "לא בבית ספרנו, חלקנו לא יהיה עמכם כל עוד אתם לא נמצאים מתחת לאלונקה". גם ברשתות החברתיות עולים יותר ויותר קולות הקוראים להקים ממשלה עם החרדים בנימוק שיותר חשוב להפיל את ממשלת ביבי מאשר ערך השירות הצבאי של החרדים.
לצערנו נשמעים גם דברים מזעזעים המתארים את חיילי המילואים של הציונות הדתית כ"אוכלי מוות". אכן מדובר בקיצוניים שבקרבנו, אך היכן הקולות העזים נגד מגמה זו. גם הדרישה לסגור את מכינת עלי למרות המחיר הגבוה שהיא שילמה (29 בוגרים נפלו מאז 7 באוקטובר) מעמיד בשאלה כמה באמת חשוב בעיניהם ערך השירות.
רבים מקרב הציבור הימני טוענים שנושא הגיוס הוא רק אמתלה להפלת ביבי ורואים בציבור הדתי המתנגד לחוק כאידיוטים שימושיים. לצערנו גישה זו עלולה לתפוס מקום, אחרת מדוע אין מספיק חברי כנסת מכל הסיעות המתגייסים לחוקק חוק להארכת השירות הסדיר - בנפרד מסוגיית הגיוס - על מנת להקל על משפחות המילואים. לעיתים עולה החשד שהאדישות נובעת מכך שחלק מהם, בני ביתם, אינם נוטלים חלק בלחימה. לצערנו גם התקשורת מתעלמת מסוגיית המילואים. להיכן נעלמו מחלקות התחקירים של הערוצים השונים, מדוע אין תחקירים הבוחנים מדוע רוב החברה הישראלית - מעבר לחרדים והערבים - אינם משרתים בדרג הלוחם ולא פחות חשוב מה הוא פרופיל המשרתים.
שוגים מי שסוברים שמדובר רק בסיפור פוליטי של ימין ושמאל. הבחירות הקרובות יכולות להעמיד סוף סוף סוגיה ערכית לסדר היום. הקריאה החוזרת ונשנית מקרב הלוחמים לאחדות מעמידה בפנינו אתגר, לא להסתפק בשלילה של האחר אלא לחפש את הליבה הערכית המשותפת. לשם כך צריך את האומץ להזיז את הגבינה, לצאת מהשבלונות הקיימות. חידוש הברית בין הציונות הדתית המסורתית (לא המפלגה) לציונות הכללית, ששמה לה מטרה לעצב את החברה הישראלית מסביב לסוגיות ערכיות כמו הנשיאה בנטל ועיצוב דמותה של מדינת ישראל המכילה זהות יהודית יחד עם ערכים ליברליים, יכול להיות שינוי מרענן.
פורסם לראשונה: 00:00, 20.05.26
