במעמד הר סיני עמדנו כולנו. המסורת היפה הזו, לפיה כל הנשמות כולן – אלו שהיו ואינן, ואלו העתידות להוולד, היו ברגע מתן תורה, היא מסר תרבותי עוצמתי: התורה שייכת לכולם. אין לה בעלים, איננה ירושה, היא אוצר שכל הרוצה ליטול - יבוא ויטול.
בעולם של מעמדות ושושלות, התרבות היהודית העמידה אלטרנטיבה. במקום עולם תרבותי ואליטיסטי סגור - כל אחד ואחת מוזמנים להיות בני בית בתוך האוצר המופלא של התרבויות היהודיות לדורותיהן. ללמוד וללמד, לפרש וליצור. כך מתפתחות לאורך אלפי שנים יצירות קאנוניות וצורות מחשבה שמעצבות את העם היהודי: תנ"ך ומשנה, תלמוד ותורת הסוד, פילוסופיה, חסידות ומחשבה, השכלה וציונות. את העושר הזה חוגגים כבר כמה עשורים בתיקוני ליל שבועות בסגנון ישראלי בכל רחבי הארץ. בשונה מהתיקונים הדתיים, אלו הם אירועים הפתוחים לקהל הרחב בערב החג ומאפשרים לכולם לקחת חלק בחגיגה של תרבות עברית, שנשענת על עומקה ורוחבה של התרבות היהודית לדורותיה.
ב-1996 התקיים תיקון ליל שבועות החילוני הראשון בעיר העברית הראשונה - תל-אביב. הובילה אותו ד"ר רות קלדרון כאישה צעירה עם מוסד צעיר: 'עלמא - בית לתרבות עברית'. עלמא, בית מדרש חילוני-עברי, הזמין אל שורותיו יוצרים, אנשי רוח, מטפלים ואנשי חינוך שביקשו בכל מאודם להתמלא מהעושר הבלתי נדלה של התרבות היהודית על גווניה. בבניין היפה ברחוב שד"ל, בין מדפים עמוסי ספרים, תקרה גבוהה ורצפה מצויירת, ישבו רבים וטובים ופשוט למדו. תורה לשמה הוא ביטוי יפה ללימוד לשם לימוד. לא לימוד לתועלת, לא לימוד לרווח, אלא לימוד שכל עניינו לשם שמיים. כערך העומד בפני עצמו. ומתוך אותו לימוד מתעדנת הנפש, מתחזקת השייכות, מתחדדים הערכים, וגם מגיעה ההשראה - כזו שבזכותה יוולדו היצירות היפות ביותר שלנו. במוזיקה, בקולנוע, בטלוויזיה. יצירות עמוקות ומלאות רבדים, ישראליות בכל נים, המבקשות לממש את החזון של אחד העם - ציונות רוחנית. ישראל כמרכז תרבותי-רוחני עבור כל יהודי בעולם. הרעיון שלו היה מפעל מפואר והמדינה הצעירה הייתה מושקעת בו כמה עשורים. מערכת החינוך הממלכתית, התרבות הישראלית הצעירה, פסטיבלי הזמר, החינוך הקיבוצי – כולם גוייסו למען המטרה.
אך השנים חלפו, הכוחות הדלדלו, הפחד מהדתה גבר ואיתו הניכור, ובזירה החילונית נותרו מעטים שעוד נושאים את הדגל של תרבות יהודית-ישראלית. בסדרי העדיפויות של החילונים עצמם, ובוודאי של ממשלות ישראל או הרשויות המקומיות, הרעיונות הללו נדחקו לקרן זווית. משמעות ההזנחה הזו הוא דילול הרוח, עוני מחשבתי, ובעיקר: השארתה של התרבות היהודית השוקקת לגורמים דתיים בלבד. 30 שנה חלפו מאז קמה עלמא בתל אביב. וכעת היא בסכנת סגירה.
סגירתה של עלמא היא תעודת עניות לכולנו – חילונים, דתיים ומסורתיים. תרבות, כל תרבות, מתפתחת מתוך דיאלוג וחיכוך. ולכן זהו אינטרס משותף לא לאבד בית מדרש חשוב כל כך. השיחה הבית מדרשית היא בהגדרתה ריבוי. בבית המדרש המחלוקת איננה איום, אלא כלי עבודה. ללא בית מדרש חילוני-ליברלי, נפסיד שחקן מרכזי ברקמה העדינה שהיא התרבות היהודית של כולנו. בערב שבועות יתקיים התיקון ה-30 של עלמא במוזיאון תל אביב. ואולי אפשר לקוות לרגע של התפכחות והתגייסות. מתוך אותה אמונה יהודית שלמרות שהמוסד החשוב הזה על סף סגירה, כל עוד הנר דולק אפשר עוד לתקן.
פורסם לראשונה: 00:00, 20.05.26
