אתמול, בפעם המי יודע כמה, ניקינו שוב את המקלט. במושב שבו אני גרה לחלק לא מבוטל מהבתים יש מקלט. לא ממ"ד. אצל בעלי המזל, כמונו למשל, הוא ממוקם בחצר, מאחורי הבית. אחרים צריכים לרוץ למקלט הציבורי. טרטור לא קטן. מבלי לציין פרטים רק אומר שאנחנו גרים במקום שהוא קרוב לאחד היעדים היותר עדיפים על האיראנים כך שכבר היו פעמים, כלומר הרבה פעמים, שרצנו גם חמש פעמים בלילה.
אז עכשיו נוכח הטרלול החדש-ישן, כן-לא תהיה שוב מלחמה, כן-לא אריה ישאג, ינהם או יעוט מרבצו, הלכנו לנקות אותו. שוב. להוציא את הקופסות הגדולות המשמשות גם כמקום אחסון – שמיכות, חטיפים, ספרים, משחקים, מים, עזרה ראשונה, עזרה שנייה, שלישית ואם יש כזה דבר אז גם רביעית - שהיתרון הגדול שלהן שאפשר לשבת עליהן. לא הכי נוח בעולם, אבל בצפון ובדרום קשה הרבה יותר. כל ניקיון כזה מעלה נשכחות ומפגיש אותנו עם חברים ותיקים. עוגיות אוריאו שמישהו פתח, אכל קצת ולא סגר, בקבוק מים חצי פתוח, תפוצ'יפס שעבר זמנו, סוכריות על מקל, והרבה פתי-בר שנועדו בעיקר להרגיע את נוח, הכלב שלנו. אז הוצאנו, מיינו, חידשנו, טאטאנו, ניגבנו, ניערנו את הכיסויים שעל הקופסאות, והחזרנו.
ועכשיו מחכים. מדינה שלמה בהמתנה. קראנו את כל מאמרי הפרשנות, שמענו את כל המומחים ברדיו, צפינו בכל יודעי הדבר בטלוויזיה, התנדנדנו מקצה לקצה, בין תקווה להיסטריה, תלוי מי היה האחרון שהקשבנו לו. אמרנו לעצמנו: "הכי טוב שזה יקרה, שיתנו להם באבי-אביהם ויגמרו אותם סוף סוף". יאללה, 80 מיליון איש בלי חשמל? מצוין. בלי מים? עוד יותר טוב. בתי חולים מושבתים? הכי בטוב טעם. אחר כך אמרנו לעצמנו: "לא יכול להיות שהשתגענו. לא ייתכן שמישהו חושב שאפשר לעשות את זה. שמותר לעשות את זה. שמדינה נורמלית תעשה את זה". ובכלל איזה פרצוף נהיה לנו עם עוד מעט שלוש שנים של מלחמה רב-זירתית – איך אני אוהבת לכתוב רב-זירתית, זה נשמע מה זה רציני – שבהן אנחנו זורעים הרס שלא יאומן מסביב.
ניקינו את המקלט לכל צרה שתבוא, או שלא. וחידשנו את המלאי, וקנינו מלא גבינות לעוגות לכבוד שבועות שלא ברור אם כן או לא נאפה אותן. ואמרנו לחברים, אז מה אתם אומרים? תהיה מלחמה? עוד לילה? מחר בלילה? בסוף השבוע? בתחילת השבוע? אולי הסכם?
"את יודעת כמה משפחות כבר חיסלנו?", שאלה יערה, כשנפגשנו לפני יומיים. "לפחות, בניגוד למה שכתוב בניו-יורק טיימס", אמרתי לה, "אנחנו לא אונסים ילדות ולא שורפים ילדים". ובינתיים, בין לבין משימות הניקיון הלכנו עם אודי ואתי למסעדה בביג בגלילות ואמרנו איזה מזל שמצאנו שולחן כי הכול היה מלא עד אפס מקום. ואחר כך, בערב, ראינו בטלוויזיה איך בגני הילדים בצפון אסור להוציא את הפעוטות לחצר ונשבר הלב, וגם ראינו איך המצלמה עוקבת דקות ארוכות אחרי רחפן נפץ שאיש לא יודע על הראש של מי הוא יתפוצץ. רק ברור שהוא יתפוצץ. ושאלנו בפעם האלף ומה עם הלייזר? מישהו יודע מה קרה ללייזר? למה לא מספרים לנו שום דבר?. וכן, גם מה יקרה עם חוק ההשתמטות? ועם גיוס המילואים בפעם האלף?
אז ניקינו את המקלט לכל צרה שתבוא, או שלא. וחידשנו את המלאי, וקנינו מלא גבינות לעוגות לכבוד שבועות שלא ברור אם כן או לא נאפה אותן. ואמרנו לחברים, אז מה אתם אומרים? תהיה מלחמה? עוד לילה? מחר בלילה? בסוף השבוע? בתחילת השבוע? אולי הסכם? רק שלא ישכחו את לבנון בהסדר שיעשו, אם יעשו. כי באמת כבר אין כוח ללבנון הזאת. ובכלל אין כוח לטרטור הזה. וגם מלאי החוסן הזה - שכל פעם איזה פוליטיקאי סוג אתם יודעים איזה מספר לנו עליו - ומשתבח בעצמו כמה אנחנו חסונים. אז יש לי חדשות בשבילו ובשביל החברים שלו, שעשויים מאותו בצק סוג אתם יודעים איזה. זה לא חוסן. זה חוסר-אונים ובעיקר טירלול שאין לו גבול. שגם אם ננקה את המקלט 746 פעמים, את הראש שלנו זה לא ינקה.
פורסם לראשונה: 00:00, 20.05.26
