לכאורה לא אמור להיות קשר בין "סרטון המשט" שהפיק בן גביר ומטלטל את העולם לאיומים האירופיים החריפים שעולים בימים האחרונים כלפי ישראל, ובעיקרם הגבלת יבוא מוצרים שמקורים בהתנחלויות והטלת סנקציות על בכירים בממשלה, כשברקע ביקורת גוברת על הגאות בטרור היהודי בגדה המערבית. ואולם, בתפיסה המערבית הדברים נובעים מאותו המקור: התחושה שמתחולל שינוי קיצוני בדיוקנה ובאופייה של ישראל שמחייב עדכון של הגדרת הקשר עימה.
לפני כשנה הועלתה התרעת צונאמי מדיני חריפה לקראת כינוס העצרת הכללית של האו"ם, שלפניו ובמהלכו, התרחשה הכרה בינלאומית רחבה במדינה פלסטינית בהובלת מדינות אירופה. בישראל המונעת מאז 7 באוקטובר מכוח שילוב מזיק בין פנטזיות (חלקן בעלות אופי משיחי) ואמונה בצורך להפעיל כוח בכל מצב וזמן, מלגלגים על אותה התרעה בטענה שהשמיים לא נפלו. המענה המקודם הוא החרפת כל מה שנחשב אבני נגף בקשר עם המערב: ההתיישבות מתרחבת והטרור היהודי נוסק, בליווי תביעות מצד בכירים ישראלים להכחיד את הרשות ולרוקן את השטחים מפלסטינים.
כל אלה משקפים חוסר הבנה לגבי תהליכים ואי-לימוד מהעבר שמקבלי ההחלטות מתעקשים שלא לתחקר, ולפיכך באופן לא מפתיע מפתחים קונספציות חדשות שנשענות בחלקן על זרעי אותה קונספציה שקרסה ב-7 באוקטובר, לרבות הטענה שהעולם התעייף מהפלסטינים ויאפשר לישראל לשנות דרמטית את המציאות בין הים לירדן.
סביר שגם ההתרעה הנוכחית תתקבל בזלזול על ידי אלה המאמינים כי הדבר היחיד שחשוב הוא עמדת טראמפ (אף שגם הוא כבר הפגין הפכפכות בנושא הפלסטיני, למשל כשנקב במונח "מדינה פלסטינית" בהחלטה שהעביר במועצת הביטחון בנוגע להסדרה בעזה), או שלא מעניין בכלל מה יאמר העולם, טיעון הרווח בקרב המצדדים בתפיסת "עם לבדד ישכון" ו"בעזרת השם יהיה בסדר".
בפועל, שום דבר לא ממש בסדר הפעם: איטליה, ידידה מובהקת של ישראל עומדת בראש הביקורת על היחס כלפי משתתפי המשט (בעיקר התלונות על אלימות קשה), גרמניה (עוד ידידה מובהקת) נוקטת ביקורת חריפה מבעבר, הונגריה שלאחר אורבן כבר אינה משענת בטוחה מול מהלכים נגד ישראל באיחוד האירופי, הולנד אסרה על יבוא סחורות שמיוצרות בהתנחלויות ובמזרח ירושלים, וצרפת ושוודיה מתכננות לקדם החלטה ברוח דומה במוסדות האיחוד. ישראל אמנם לא ניצבת כפסע לקראת הוצאה ממשפחת העמים, אך צוברת בהדרגה מאפיינים של מדינה מצורעת.
אות אזהרה חריף במיוחד הוא הדיווח על כוונת בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג להוציא צווי מעצר לבכירים בממשלה ובצה"ל בטענה לפשעי מלחמה. סמוטריץ' שכלול ברשימה הכריז מיד שמדובר בהחלטה אנטישמית שמחייבת פתיחת מלחמה נגד הרשות, חתם על צו לפינוי ח'אן אלאחמר, והסביר שמהלכיו נועדו "לטובת כלל אזרחי ישראל, נעשים בשמם ולמען שלומם וביטחונם נגד איום מוחשי, כשמעל לכל עומד היעד של הפיכת מפעל ההתיישבות לבלתי הפיך". ראשי מדינות המערב לא נותרו חייבים ופירסמו הודעה משותפת ובה הזהירו שחברות ישראליות שיבנו באזור E1, מהלך דרמטי נוסף שעליו חתום סמוטריץ', יסתכנו בהפרת החוק הבינלאומי.
ישראל אמנם לא ניצבת כפסע לקראת הוצאה ממשפחת העמים, אך צוברת בהדרגה מאפיינים של מדינה מצורעת
התגובה הישראלית האוטומטית, שפעם אולי הייתה אפקטיבית, היא להאשים את מטיחי הביקורת באנטישמיות, רפיסות מול אתגר האיסלאם (בין היתר משיקולים הנוגעים להתחזקות הקהילות המוסלמיות באירופה), או להלין על הסברה לקויה. האמת העגומה היא שהמציאות עצמה פגומה, ושאין שום דרך להסביר מה שנשקף לצופים בעולם. הרג ופגיעה ברוטלית בפלסטינים בגדה המערבית, התעללות אכזרית בבעלי חיים בידי מתנחלים, הכאה והשפלה של נזירות, ביזוי סמלי נצרות, ציון יום ירושלים בפגיעה קשה בערבים וברכושם, כשברקע הכרזות בדבר צורך להכחיד את עמלק, לממש את גבולות ההבטחה ולבנות את בית המקדש - הם מתכון לביסוס דימויה של ישראל כגוליית קיצוני ואלים, רחוק לחלוטין מהמיתוס העתיק של דוד הצודק והמתוחכם.
בנסיבות הנוכחיות העולם כבר זוכר הרבה פחות את טבח 7 באוקטובר, ובוודאי שלא רואה בכך אמצעי שמתיר לישראל הפעלת כוח מתמשכת; מתפוגגת ביקורת שהייתה קיימת כלפי המשטים המלווים באלמנטים אנטי-ישראליים ואנטי-ציוניים מובהקים, לא פעם עם "פינה חמה" כלפי חמאס; ודיווחים מקוממים כמו ב"ניו יורק טיימס" לא גורמים לזעזוע, שהיה נגרם בימים כתיקונם.
בניסיונם להנדס נרטיב ולבסס לגיטימציה מבית, טוענים מקבלי ההחלטות בישראל המעורבים במכלול המגמות הרעות המתרחשות באחרונה, כי מדובר בהתקפה על כל אזרחי המדינה, וכי הם מייצגי "הערכים, היעדים והאינטרסים של כולם". מצב זה מחייב את הציבור הישראלי ראשית להישיר מבט למראה ולהכיר את המציאות (בפרט האירועים בגדה המערבית); שנית - להבין את ההשלכות הקולקטיביות, בפרט הגבלות בתחומי הכלכלה והמדע (כשלא מומלץ לבנות על ההנחה ולפיה נוכח החרפת המלחמות בעולם, כלל המדינות יחתרו לקשר עם ישראל בעלת היכולות הצבאיות המרשימות, מבלי "להעיק" בנושא הפלסטיני); ושלישית - וחשוב מכל - להבהיר שאין מדובר בדרכה של המדינה ושל רוב אזרחיה, אלא של קואליציית מגזרים בעלי חזון קיצוני שמכוח נסיבות פוליטיות מוטרפות נאכף כמדיניות לאומית, מצב שעשוי וכדאי שישתנה בעקבות הבחירות.
ד"ר מיכאל מילשטיין הוא חוקר בכיר במרכז דיין באוניברסיטת ת"א ומחבר הספר "דור המבול"
פורסם לראשונה: 00:00, 24.05.26
