את אסטרטגיית המגננה של ישראל מפני הזעם הבינלאומי בעקבות היחס למשתתפי ומשתתפות המשט לעזה אפשר לסכם בשש מילים: "זה לא אנחנו, זה בן גביר". לפי שיטה זו, נרקומן הלייקים רץ לחפש את המנה שלו, מצא מחסן שלם של הרואין בדמות עצורים כפותים וביצע פיגוע מדיני. לכן ראש הממשלה, שר החוץ ושגריר ישראל בארה"ב מיהרו להוציא הודעות גינוי, כאילו שהתנהלותו של בן גביר "לא עולה בקנה אחד עם הנורמות והערכים בישראל" (נתניהו), "לא הפנים של ישראל" (סער) ו"אינה מייצגת" (השגריר לייטר).
יש רק בעיה אחת עם התזה: היא לא קשורה בשום פנים למציאות. למעשה, בן גביר הוא "הפנים של ישראל" הרבה יותר מגדעון סער, לאור האופן שבו נתניהו נלחם כדי להכשירו משולי הימין הקיצוני ועד למקומו בקבינט המצומצם. אם היה רוצה, בן גביר היה מחוץ לממשלתו פחות או יותר מיד אחרי 7 באוקטובר, כפי שהציע לו יו"ר האופוזיציה, בין השאר כדי לייצב את "הערכים והנורמות" לקראת מלחמה מגן מוצדקת. בן גביר עצמו נתן הזדמנות, אחרי שהתפטר בעקבות הסכם הפסקת האש השני – הוא לא היה מסוגל לשאת את המחזה הנורא של החזרת חטופות וחטופים – אבל נתניהו העדיף להמתין לו בזרועות פתוחות. והסיבה שזה התאפשר היא העליבות של סער, שגילה לפתע שהאלקטורט שלו מורכב מאוויר חם, אז הוא השליך עצמו לרגלי נתניהו, שמצדו אף פעם לא התנגד לניגוב הרצפה עם סמרטוט לח.
אולם גם מעבר לזה, אף אדם רציני לא קונה את "זה בן גביר", משום שהוא אפילו לא היה נציג הממשלה היחיד שם. גם שרת התחבורה הגיעה לזירה וצילמה את עצמה מתענגת על צלילי "התקווה" שהתנגנו בלופ ובקולי קולות בזמן שעצורי ועצורות המשט צולמו כפותים ומכוסי פנים. מירי רגב אולי לא התעמתה איתם בעצמה כמו בן גביר, אבל מהותית היא פעלה באותו אופן, אשר "לא עולה בקנה אחד עם הנורמות והערכים בישראל" לדברי ראש החץ של הדיפלומטיה הישראלית. אבל רגב לא הוזכרה בהודעות הגינוי – אולי כי רק זה חסר לנתניהו וסער לפני הקרב על מה שיישאר מהפריימריז בליכוד – והפסאדה ספגה עוד מכה לאמינות.
מה שחמור בסיפור והסיבה שהוא לא צפוי להסתיים בקרוב הם לא התיעוד והפרסום אלא מה שנחשף בהם, וכן הטענות החמורות שנוספו מאז ודווחו בהרחבה
ואפילו זה לא היה מספיק, משום שמה שחמור בסיפור והסיבה שהוא לא צפוי להסתיים בקרוב הם לא התיעוד והפרסום אלא מה שנחשף בהם, וכן הטענות החמורות שנוספו מאז ודווחו בהרחבה: השפלות, מכות ואפילו תקיפה מינית. אם לשלטון באמת היה אכפת מ"הערכים והנורמות", התגובה לא הייתה "זה לא אנחנו, זה בן גביר" אלא קיום בדיקה עצמאית, מהירה ושקופה, שתבהיר שהמדינה לוקחת מאוד ברצינות את זכותה המלאה להגן על ריבונותה אך לא מקלה ראש בחובתה להקפיד על יחס אנושי סביר. כמובן שזה לא קרה, וזה לא משנה אם זה בגלל שהמדינה לא רוצה לחקור (משום האירוע הזה לא התרחש במקרה ובמפתיע) או כי היא לא יכולה (כי תראו מה קרה בפרשת שדה תימן), התוצאה אותה תוצאה: זה לא בן גביר, זה אנחנו.
