דמשק, פברואר 2008. הלילה הקר עטף את רובע כפר סוסיא, מובלעת של וילות יוקרה ובנייני ממשל מאובטחים. בצללים, הרחק מעינו הפקוחה של המודיעין הסורי, התנהל אחד המבצעים הרגישים בעשורים האחרונים בידי ה-CIA והמוסד, לחיסולו של הארכי-טרוריסט עמאד מורנייה. מאז שנות ה-80' האיש חמק מכל מרדף, משנה את פניו וזהותו, אך באותו לילה הטכנולוגיה סגרה עליו. חיסולו יצר ואקום בצמרת חזבאללה והביא לאבדן עצום של ידע מבצעי, בהיותו הדבק שחיבר בין טהראן לביירות. חיסול מורנייה לא היה רק סגירת חשבון, אלא סילוקו של מי שנחשב לחריג ביכולותיו ההרסניות.
אכן, ישנן פיגורות שאינן ניתנות להחלפה. הן לא רק סמל, אלא המוח והלב הפועם של מערכת טרור משומנת שנבנתה בצלמם ובדמותם. חיסולו של הגנרל קאסם סליאמני בהוראת הנשיא טראמפ בכהונתו הראשונה, היה כזה. עם הסתלקותן של דמויות דוגמת נסראללה, האחים סנוואר או מוחמד דף, ארגון הטרור לא מאבד רק מפקד אלא חלק מזהותו, לצד הפגיעה ביכולת הפיקוד והשליטה על מערכיו.
הצד השני של מטבע החיסולים מורכב הרבה יותר ופופולארי הרבה פחות. חיסול שעשוי להתברר כמשגה אסטרטגי, מקום בו היעד הוא דמות מגשרת ומתונה בהשוואה לעמיתיו. עלי לאריג'אני, שהיה ראש המועצה לביטחון לאומי האיראנית ואדריכל הסכם הגרעין ב-2015, הוא דוגמא טובה לכך. האיש, שידיו מגואלות בדם אלפי נרצחי המחאה באיראן, כיהן במרבית חייו הבוגרים בתפקידים דיפלומטיים רגישים, ומצא עצמו מסתובב בבירות אירופה באופן תכוף. לאריג'אני היה לאורך שנים "הפנים המחייכות" של משטר האייתוללות הרצחני. מטבע הדברים, עמדותיו המתונות לא תמיד נתקבלו בטהרן, אבל נחשבו גם בסביבתו של המנהיג המנוח ח'מנאי.
הסתלקותו מן הזירה איננה משרתת את התכלית האסטרטגית, ככל שיש כזו, של הנשיא טראמפ בעת הזו. ארה"ב מתקשה (בלשון המעטה) בגיבוש אסטרטגיית יציאה למלחמה במפרץ הפרסי, כך שההסכם המתגבש מסתמן חסר בשורה של מרכיבים קריטיים לביטחון ישראל והאיזור. זאת, בעוד טראמפ נאלץ להאריך בפעם השביעית (!) את הדד-ליין שקבע לחזרה למלחמה; וצבא ארה"ב ממשיך לדשדש שבועות ארוכים בחיכוך מתחת לרף המלחמה במימיו העכורים של המפרץ. כפועל יוצא, הרפובליקנים מקיזים דם בזירה הפנים-אמריקאית והולכים ומאבדים פופולריות מדי שבוע, באופן המעורר חשש מתבוסה בבחירות האמצע לקונגרס בעוד כחצי שנה.
החלל שהותיר לאריג'אני מותיר את הזירה הפנאטית ממילא בידי קיצוניים יותר, כפי שהעיד בשבוע שעבר בכיר במערכת הביטחון מעל דפי עיתון זה. בחיסול הגורם הפרגמטי ביותר במשטר, נגדעו ערוצי שיח אפקטיביים, ובהתאם בולט לרעה הואקום שהותיר אחריו לאריג'אני, בעוד סביב השולחן ניכרת יותר מתמיד השפעתם של בכירי משמרות המהפכה. כך, הליך קבלת ההחלטות במשטר הפך לבלתי-צפוי, מפתיע (כפי שכבר חשות סוכנויות המודיעין במערב על בשרן) ובעיקר מוגבל בתפישתו ההסדרית.
הצרה הקטנה מתחילה בקושי האמריקאי לסגור את המערכה ומסתיימת בצרה גדולה פי כמה, מקום בו המשטר עלול לערער את אסטרטגיית הגרעין האיראנית בשלושים השנים האחרונות - ולפרוץ לגרעין. החלטה על סיכול לאריג'אני (ודמויות נוספות מתונות במשטר) הייתה צריכה להיגזר מהדיון על התועלת והסיכונים הכרוכים בכך, ולא מתוך ההזדמנות המבצעית והמודיעינית שנוצרה לסיכולו בצל השאיפה ההולכת ומתבררת כחולמנית להקרסת משטר האייתוללות תוך כדי המערכה באש. כי בבזאר הפרסי הצבעוני של המזרח התיכון - סוף חיסול במחשבה תחילה.
