בחודש מרץ האחרון, בעיצומה של המלחמה בלבנון ומול איראן, היה זה ראש הממשלה שנזף באנשי התקשורת, בחברי האופוזיציה ובחלק מנתיניו, בעוון "הורדת המורל הלאומי". שלשום, היה זה יו"ר ועדת הכלכלה, חבר הכנסת דוד ביטן מהליכוד, שעדכן את העם החבוט והתשוש בציון באשר לסבבי הטילים שאנו צפויים לחטוף "בכל שנה וחצי-שנתיים", והדגיש שהבעיה היא ש"אף פעם לא מרוצים".
כן, כן, מי מאיתנו שמאז ה-7 באוקטובר הפכו להיות פקעת עצבים מתגלגלת, שלובשים כתונת עיוועים קולקטיבית ושותים כדורים נוגדי חרדה משל היו מים צוננים ביום חמסין — פשוט מעזים להרשות לעצמם "לא להיות מרוצים אף פעם משום דבר", כך על פי ביטן, שהוסיף וקבל ש"עושים מאמצים כבירים על מנת שיהיה ניצחון מוחלט, אבל לא מעריכים שום דבר", והדגיש שהוא מכוון אל הפרשנים שמבארים את מהלכי הממשלה.
ובכן, אדוני הח"כ הנכבד, אני מבקשת להתנצל בשמנו, אותם "בלתי מרוצים", על העיוורון שפשה בנו ושבגינו איננו מסוגלים להבחין במסירות הנפש שבה חבריך ואתה שוכבים למעננו על ספסלי המליאה ועושים כל שביכולתכם כדי להיטיב את קיומנו, בארץ שהפכתם לזבת שקרים והפקרה. איך זה יתכן שהפכנו אנחנו כפויי טובה וכפותי אסון, עד שאיננו מסוגלים להגיד אפילו תודה קטנה?
והנה, לאימתנו, נוכח טפטופי ה"הותר לפרסום", כאשר מיטב בנינו נופלים בשבועות האחרונים מפגיעת רחפנים בגבול הצפון ולא נראה שיש באמת תוכנית חילוץ סדורה, האם ייתכן שלא רק הכרת הטוב אנחנו כבר לא מסוגלים להפיק מעצמנו, אלא גם את עצירת הנשימה המשותפת שהיינו מורגלים בה, כאשר חייל נפל על הגנת המולדת? האם ייתכן, לאימתנו העמוקה, שבמקום שריקת יגון ממושכת, פתאום לכל היותר מוטחת באוזנינו זעקת ההורים שהתנפצה אל הדפיקה המחרידה בדלת, ומיד אנחנו סוכרים אוזניים, מורידים תריס פלדה על חדרי הלב, וממשיכים להיאנח או לחתוך סלט, נוכח הפיכת הלוחמים לברווזים במטווח?
האם זה באמת מה שקורה לנו? שהפכנו הרבה פחות שבירים אל מול הנורא מכל?
אנחנו חווים קריעה של שריר ההלם והאמפתיה, לא מפני שהפכנו להיות ערלי לב או שכחנו מה זה להיות יהודים, אלא מתוך מאמץ הנפש להגן על עצמה ולהמשיך לתפקד במצב של איום מתמשך. כדי שנצליח לקום בבוקר, ללכת לעבוד, לגדל ילדים ולא להתפרק.
"שינוי סף הזעזוע" קוראים לזה בשפה המקצועית. שחיקה של התודעה הרגשית והמוסרית עד כדי התרגלות מבעיתה למה שעד לא מזמן היה מטלטל את נשמתנו, וכעת עשוי להיתפס כעוד עדכון חדשותי.
אלא שבמקביל, קורה דבר מדאיג נוסף – הכאב העמוק לא מתפוגג. הוא שוקע פנימה, לעומק תאי הזיכרון של הגוף, ומתפרץ אחרי שבועות או חודשים או שנים בצורת חרדה, ציניות מוגברת, קיטוב, אלימות ועייפות מוסרית. ולכן נראה שלאכזבתם של ראש הממשלה ושל יו"ר ועדת הכלכלה, צפויים לנו עוד ימים שבהם נהיה, ובכן, לא מרוצים.
יהי זכר הנופלים, גיבורי ישראל, צרוב בליבנו לעד.
