אלה מילים מזעזעות ובלתי נתפסות, אבל זו המציאות המשפטית בישראל: למתלוננת שי-לי עטרי היה "מזל". באמת. היה לה "מזל" שהיא הצליחה לאסוף די תעצומות נפש כדי להגיש בשנת 2022 תלונה נגד מי שלטענתה אנס אותה בצורה אלימה 11 שנים קודם לכן. אם היא הייתה זקוקה לעוד כמה שנים לאזור כוחות, כשבדרך היא נאלצת גם להתמודד עם אובדנה האישי הנורא ב-7 באוקטובר, והייתה מגישה תלונה רק עתה - זה היה מאוחר מדי. שעון ההתיישנות היה מנצח. בחלוף 15 שנים, דלתות המשפט היו נסגרות בפני הצדק שהיא מבקשת בטריקה מהדהדת.
גם לו הייתה בוחרת להתלונן רק לאחר שנחשפה לתלונותיהן של נעמה שחר או נפגעות אחרות נגד אותו אדם, הדבר לא היה משנה. התופעה הפסיכולוגית השכיחה של האשמה עצמית - כאשר הקורבן משכנעת את עצמה כי היא זו שהביאה את הפגיעה על עצמה, ו"מתעוררת" רק כשהיא מגלה שהיא אינה הקורבן היחיד, מה שמלמד שזו אשמת הפוגע לבדו - הייתה נתקלת גם היא באותו שומר סף אכזרי ואדיש.
העובדה שבשנת 2026 חירות הנפגעים לדרוש צדק תלויה בסטופר שכוון בשנים שבהן הראיות היו מנייר, הזיכרונות נרקבו בארכיונים ולא ידעו איך להתמודד עם עובש - היא תעודת עניוּת מוסרית. הגיעה השעה לביטול מוחלט וגורף של מוסד ההתיישנות. מי שפשע, מי שרמס, מי שאנס ומי שגנב - צריך לחשוש תמיד, עד יומו האחרון. לא רק הבושה צריכה לעבור צד אלא גם הפחד ממחוגי השעון. לא עוד קורבנות שמביטות באימה בשעון המראה כיצד סיכוייהן לצדק מתפוגגים כשהן עדיין לא מצליחות להסדיר את נשימותיהן, אלא פושעים שחיים בידיעה שחרב החוק מתהפכת מעל ראשם לנצח.
מי שפשע, מי שרמס, מי שאנס ומי שגנב - צריך לחשוש תמיד, עד יומו האחרון. לא רק הבושה צריכה לעבור צד אלא גם הפחד ממחוגי השעון
כל טיעוני העבר ששימשו להצדקת האנכרוניזם הזה בעידן הדיגיטלי מגוחכים. המערכת המשפטית מתעקשת להשאיר את ההתיישנות כשומר סף אכזרי של קבילות, הפוסל תיקים על הסף מבלי להביט בהם. יש לעבור ממבחן של קבילות למבחן של משקל, כלומר לאפשר הגשת תביעה ואישום תמיד ולבחון את משקל הראיות בהתאם. בניגוד לנטען, ביטול ההתיישנות אינו בא על חשבון הזכות החוקתית להליך הוגן, ולא יוביל להרשעות ללא ראיות. אם הזמן חלף ולא נותרו די ראיות חפציות ודיגיטליות – לא יוגש כתב אישום וגם אם יוגש - השופטים יתנו משקל ראייתי הולם ויזכו את הנאשם. חזקת החפות לא תיפגע כהוא זה.
יותר מזה, המעבר מקבילות למשקל ישמור עדיין על תמרוץ המתלוננים לפנות למערכת מוקדם ככל הניתן מהטעם שגם הם מבינים שככל שהזמן עובר, התיק קשה יותר להוכחה. מנגד, במקרים שבהם הבשלות הנפשית והנסיבות דורשות שנים, החוק לא יעמוד מנגד ויהפוך שותף לדבר עבירה.
נשק של החזקים
צריך לזכור שההתיישנות, הן בפלילים והן בתחום האזרחי, הייתה תמיד ועודנה כלי נשק של החזקים מול המוחלשים. של בעל ההון מול העני, של התאגיד מול הלקוח, של הפושע מול הקורבן. קל להבין זאת בדין האזרחי כי שם מדובר בטענה שחייבים להעלות ב"הזדמנות הראשונה", ולא - ויתרת עליה. כך, בעוד שבנקים ותאגידים שמלווים בסוללות עורכי דין מעלים טענה זו באופן אוטומטי ומסכלים תביעות צודקות נגדם על הסף, האזרח ה"רגיל" שאינו מודע לכך נוטה להתגונן באופן אינטואיטיבי מהותי, מחמיץ את נקודת הזמן הקריטית, ו"מוותר" בלא ידיעתו על ההתיישנות. פער זה שמלמד על המטרה האמיתית של ההתיישנות, מצדיק לבדו את ביטולה המוחלט.
אסור שהיכולת לדרוש צדק תהא תלויה ברולטה רוסית של זמנים ישנים. הגיע הזמן שהמערכת המשפטית תבטיח שצדק לשי-לי עטרי ולכל הנפגעות והנפגעים יהיה לא עניין של מזל אלא רק של אמת.
