אחד המהלכים הראשונים שעשה דונלד טראמפ עם כניסתו המחודשת לבית הלבן ב-2025 היה לצמצם באופן דרמטי את מנגנוני ה-DEI, תוכניות "גיוון, שוויון והכללה" במוסדות ציבוריים ולהפסיק את המימון הפדרלי לאקדמיה האמריקאית שהפעילה אותן. עמדת הממשל השמרני הייתה שתוכניות שנולדו מתוך רצון לתקן עוולות היסטוריות הפכו עם השנים למנגנוני כפייה אידיאולוגיים המבקשים לעצב חברה באמצעות העדפה קבוצתית, רגולציה של זהויות ופיקוח על השיח הציבורי.
בישראל, לעומת זאת, מתרחש מהלך כמעט הפוך. בשם אידאולוגיה הנחזית לשמרנית, חלקים מהימין הישראלי כבר אינם מסתפקים עוד בקיומן החשוב של תוכניות המגוון שהאקדמיה הישראלית מפעילה, אף שמדובר בשורה ארוכה של מנגנוני תמיכה, מלגות, מכינות, תקציבים ייעודיים, ליווי אישי והעדפה מתקנת עבור רוב קבוצות האוכלוסייה הסובלות מתת ייצוג. הם מבקשים להרחיבן.
מבין כלל הקבוצות הנהנות מתוכניות DEI באקדמיה, החברה החרדית זכתה בעשור האחרון להשקעה חסרת תקדים, בהיקפים הנאמדים במיליארדי שקלים. המדינה הקימה מסלולים נפרדים, קמפוסים ייעודיים, תקציבים ייחודיים, מעטפות תמיכה, התאמות מוסדיות ומנגנוני קליטה רחבים במיוחד. מדובר בתוכנית ההכלה האקדמית הגדולה והמתוקצבת ביותר שנבנתה והופעלה בישראל אי פעם. למרות עובדה זו, מתייצבים כעת גורמים פוליטיים מהימין החרד"לי ודורשים הרחבה נוספת שלה בחוק מיוחד, תוך הפעלת לחץ אדיר על האקדמיה לשנות את עקרונותיה הבסיסיים. בשם הייצוג, נדרשת האקדמיה להחיל סטנדרטים אחרים. בשם הגיוון, היא נדרשת לכללים נפרדים ולהפרדה, ובשם ההכלה, נדרש ממנה להתאים את עצמה לא רק תרבותית אלא גם ערכית ומבנית. יש בכך אירוניה עמוקה.
האקדמיה אינה יכולה להתקיים כאוסף של מובלעות תרבותיות מופרדות, שכל אחת מהן פועלת לפי קוד פוליטי וחברתי ייחודי
מהלך זה מזכיר יותר מכל דווקא את אותן תפיסות פרוגרסיביות אמריקאיות, שהימין הישראלי נוהג לתקוף ולהלעיג. הוא מערב פוליטיקת זהויות, דרישה למרחבים "מותאמים", תפיסת שייכות לקבוצה כבסיס לזכויות נפרדות, והנחה שלפיה מוסדות ציבור צריכים לעצב את עצמם סביב מאפייניה של כל קהילה. במילים אחרות: בזמן שבארצות הברית מתנהלת רוויזיה ביקורתית ומוצדקת בחלקה על גבולותיה של פוליטיקת הגיוון – בישראל מבקש הימין השמרני לאמץ דווקא את גרסתה המוקצנת ביותר.
פרופ' יפעת ביטון צילום: ריאן פרויסחלק ניכר מעבודתי – הן כמשפטנית, הן כמנהיגה אקדמית – הוקדש להנגשת ההשכלה הגבוהה לאוכלוסיות מודרות. אמונתי העמוקה היא שהאקדמיה צריכה להיפתח לקבוצות שלא זכו להזדמנות אמיתית להיות חלק ממנה ומתרומתה לפיתוח המדע בישראל. ועדיין, קיים הבדל בין פתיחת שערים, לבין פירוק עקרונות היסוד של המרחב האקדמי; הבדל בין הכלה לבין הכנעה; והבדל בין גיוון לבין יצירת מערכת שבה כל קבוצה דורשת לעצמה כללים ומרחבים נפרדים. האקדמיה אינה יכולה להתקיים כאוסף של מובלעות תרבותיות מופרדות, שכל אחת מהן פועלת לפי קוד פוליטי וחברתי ייחודי. תפקידה הוא לא רק לשקף את החברה, אלא גם להפגיש בין חלקיה, לאתגר תפיסות של קבוצות שונות בה, לייצר מרחב משותף וללמד חיים יחד בתוך מורכבות.
דווקא משום כך, הדיון סביב חוק ההפרדה המגדרית איננו דיון משפטי בלבד. הוא דיון על דמותה של החברה הישראלית ועל השאלה האם שוויון פירושו הרחבת הזדמנויות או פירוק נוסף של המרחב הציבורי לקבוצות ולשבטים, שלכל אחד מהם כללים, דרישות ומנגנוני העדפה ייחודיים. ואולי השאלה הגדולה ביותר היא זו: כיצד קרה שדווקא מי שמכריזים מלחמה על "פרוגרס" הפכו למצטייני הדיקאן של בקשת ההעדפה המתקנת הגדולה והמשפיעה ביותר בישראל.
פרופ' יפעת ביטון היא משפטנית בכירה ונשיאת האקדמית אחוה
