יש חגים שנשארים בזיכרון בגלל ריח האוכל, הצחוק המשפחתי, הבגדים החדשים והמפגש עם בני המשפחה. ויש חגים שנחרטים בזיכרון בגלל ירייה אחת. אתמול, ביום הראשון של חג הקורבן, נרצחה לילא ג'הג'ה בת 9 מערערה בזמן ששיחקה עם ילדים אחרים בחצר ביתה. החשד הוא שאביה שלף נשק באמצע קטטה כדי לירות במישהו אחר, והקליע פגע בצווארה והרג אותה. ילדה, בגיל שבו ילדים אמורים לרוץ בין בני דודים, להתווכח על ממתקים ולחזור עייפים ממשחק ארוך, נהרגה מקליע בתוך הבית, שאמור היה להיות המקום הבטוח ביותר עבורה. אבל הבית כבר מזמן אינו מקום בטוח.
מאז שקיבלתי את ההודעה אני מנסה להבין איך אפשר בכלל לתאר את התחושה הזו, שבערב חג מגיעה עוד הודעה ועוד הודעה על נרצחים ופצועים. איך מסבירים למשפחה שהחג הזה יהפוך מעכשיו ליום אבל לכל החיים, שאיבדו בו ילדה וככל הנראה גם אב. איך מסבירים לילדים האחרים שהחברה שלהם לא תחזור לשחק איתם יותר. איך מסבירים לאימהות שאין להן את הזכות הבסיסית שילדיהן יהיו בטוחים בבית שלהן.
הילדים בחברה הערבית הפכו מזמן לקורבנות הישירים של המציאות הזו. הם לא רק הילדים שנרצחים, הם גם הילדים ששומעים ירי, בלילה וביום, כאילו מדובר ברעש רקע, ורואים אקדחים על שולחן המטבח. הילדים שהמציאות המכוערת לימדה אותם לזהות סוגי ירי, שפוחדים לעמוד ליד חלון, שמאבדים את המרחב הציבורי כי הרחוב כבר לא שייך להם אלא לנשק, לאלימות, לפשיעה ולפחד. הילדים שהולכים להלוויות בגיל צעיר מדי, שחיים בחרדה מתמשכת, ושהפכו ליתומים במלחמה שלא בחרו בה.
הילדה הזו היא החמישית שנרצחת מתחילת השנה. בשנה שעברה נהרגו 14 ילדים, ומעבר למספרים יש עשרות נוספים שנפצעו ונחשפו לזירות ירי ורצח. ואולי זה הדבר הקשה ביותר: שהתרגלנו. שהפכנו לחברה שבה ילד יכול למות באמצע משחק בחג, והעולם ממשיך הלאה
בעשור האחרון נרצחו יותר מ-1,600 בני אדם מהחברה הערבית, ומאחוריהם נשארו אלפי ילדים שחייהם התנפצו. ילדים שאיבדו אב, אם, אח, דוד או בן משפחה קרוב, וגדלים בתוך כאב, פחד וחוסר יציבות. היתמות כאן אינה רק אובדן של הורה — במקרה הזה ככל הנראה אובדן כפול — אלא גם יתמות חברתית ומוסרית. ילדים גדלים במציאות שבה הנשק הפך לחלק מהשגרה, שבה אנשים שולפים נשק בלתי חוקי ויורים באמצע שכונות מגורים בלי לחשוב פעמיים, כי הם יודעים שאין דין ואין דיין. אין הרתעה, אין תחושת חוק, ואין גבול ברור בין החיים למוות.
כשילד גדל במציאות כזו, מערכת הערכים שלו מתעוותת. הוא רואה פחד במקום ביטחון, כוח ועבריינות במקום חוק, ואלימות במקום אחריות. הוא גדל בעולם שבו המבוגרים עצמם חסרי אונים — הוריו, מוריו והמדינה אינם מצליחים להגן עליו — ושבו המרחב הציבורי חדל להיות מקום של משחק וקהילה.
ראויה חנדקלוהילדה הזו היא החמישית שנרצחת מתחילת השנה. בשנה שעברה נהרגו 14 ילדים, ומעבר למספרים יש עשרות נוספים שנפצעו ונחשפו לזירות ירי ורצח. ואולי זה הדבר הקשה ביותר: שהתרגלנו. שהפכנו לחברה שבה ילד יכול למות באמצע משחק בחג, והעולם ממשיך הלאה.
יש משהו אכזרי במיוחד בכך שזה קרה דווקא בחג — בשעות הבודדות שבהן אנו מקווים שלא תגיע עוד הודעה על רצח. עוד משפחה נכנסה היום לאבל שלא יסתיים לעולם. הקליע שפגע בלילא בת ה-9 לא רצח רק אותה; הוא פגע ברעיון של הילדות, וזו תזכורת מצמררת לכך שכאשר ילדים כבר אינם בטוחים בחצר ביתם, החברה כולה מאבדת את היכולת להגן על עתידה.
ראויה חנדקלו היא מנכ"לית אילאף, המרכז לקידום ביטחון בחברה הערבית
