ההצלפות בשוט, ההרעבה המתמשכת, הבידוד. במהלך השבי למד רום ברסלבסקי להתמודד עם הסבל והכאב הפיזי, אך אלה היו ההשפלות המרושעות והאכזריות שספג שהצליחו לשבור אותו. למשל כשהמחבל הכריח אותו לפתוח את הפה וירק פנימה. "למכות אתה מתרגל", הוא אומר. "אבל ההשפלה הזאת, זה היה הרגע הכי נמוך שלי בשבי".
במשך כמעט שנתיים שבהן היה בעזה, רום עבר מסכת ארוכה של עינויים. את רוב התקופה הוא העביר בדיר אל בלח, תחילה בדירות מסתור, ובהמשך בתוך מחנה עצום של אוהלי עקורים. "מסביבי היו עשרות אלפי אוהלים", הוא משחזר. "אני הייתי בתוך אוהל שחולק לשלושה חלקים: באחד גר המחבל המפקד והמשפחה שלו, בשני המחבלים הלוחמים של הג'יהאד, ובשלישי: אני".
ימים ארוכים הוא העביר כשהוא קשור בידיים וברגליים, לעתים קרובות בעירום מוחלט. במשך שעות הוא הוכרח לעמוד עם הפנים לקיר, בעיניים קשורות, כשאבנים נעוצות באוזניו כדי שלא ישמע כלום. "כל כמה זמן היו נכנסים ומצליפים לי בכפות הרגליים עם שוט של חמור", רום מספר. "הרגליים שלי היו סגולות. בקושי הצלחתי לעמוד".
לדבריו, האלימות באוהל לא הופנתה רק כלפיו. "ראיתי איך הם מתנהגים לנשים ולילדים שלהם. הילדים והאישה של המחבל ששמר עליי היו מקבלים מכות בלי הפסקה. הוא היה מפעיל מפקדת טרור מתוך הבית שלו".
אבל כאמור, הדרכים היצירתיות והאכזריות להתעללות שמצאו המחבלים, הן אלה שנצרבו בו עמוק יותר. פעם אחת, אחרי 28 ימים בלי מקלחת, הוא התחנן שייתנו לו להתנקות. "כל הגוף שלי כבר היה שחור מלכלוך", הוא אומר. המחבל אמר לו להתכונן למקלחת, ואז חזר עם דלי מלא חול וזבל והכריח אותו לשפוך הכל על עצמו. "הם רצו לגרום לי להרגיש שאני חיה", אומר רום. "לא בן אדם".
"שנאו אותי כי הייתי חייל"
רום בן ה-22 נחטף כחייל ממסיבת הנובה, שם עבד כמאבטח, והוא משוכנע שזו גם הסיבה ליחס האכזרי במיוחד שספג. אחד משוביו, אחמד, שהיה צעיר ממנו בשנה, נהג להתעלל בו באופן קבוע. "אם הייתי נרדם לרגע, הוא היה מעיר אותי. גם כשנתנו הוראה להפסיק להרביץ לי ‑ הוא המשיך. הם שנאו אותי כי הייתי חייל".
באחד הימים רום נשבר. "לא אכלתי, לא שתיתי, לא ראיתי אופק", הוא משחזר. "פשוט התנפלתי עליו", רום חנק את המחבל עד שאחרים הפרידו ביניהם. "לא היה לי אכפת להרוג אותו ולמות בעצמי. רק רציתי שזה ייפסק". מאותו רגע, הוא מספר, העונשים רק החמירו.
עכשיו, חודשים אחרי ששוחרר מהשבי, רום מנסה ללמוד מחדש איך חיים מחוץ לעזה. הוא עדיין סובל מכאבים כרוניים, מסיוטים ומחרדות קשות. "90% מרום שלפני 7 באוקטובר מת ב-8 באוקטובר", הוא אומר. "נשארו אולי 10% של שמחת חיים וציניות".
לאחרונה, רום התחיל טיפול פסיכולוגי אינטנסיבי. "בטיפול אני חוזר שוב לכל יום בשבי. אם אני לא אעשה את זה ‑ זה יתפוצץ לי בעתיד", הוא מספר. טיפול תרופתי, לעומת זאת, הוא מסרב לקחת. בזמן שהיה בשבי, אחיו הגדול עבר התקף פסיכוטי קשה בעקבות המצב הנפשי שאליו נקלעה המשפחה, והתפרצה אצלו סכיזופרניה. "הוא נכנס עם האוטו בעמוד וניצל בנס. מאז אני מפחד לאבד שליטה על הראש שלי".
מאז השחרור, הוא גם נושא כמעט לבדו בנטל הכלכלי של משפחתו. "ההורים שלי ניסו לחזור לעבוד ולא הצליחו. נפשית, הם לא מסוגלים. גם האחים שלי לא באמת מצליחים להשתקם".
3 צפייה בגלריה
"העבר שלי שחור. אני מנסה לדאוג שהעתיד שלי יהיה ורוד". רום ובת זוגו שוהם טלקר
(צילום: זיו קורן)
התחושה שמלווה אותו היום יותר מכל היא שהציבור כבר המשיך הלאה. "שכחו את החטופים", הוא אומר בכאב. "כבר לא באמת מתעסקים בסבל שלנו". מבחינתו, גם הדרג המדיני וגם הדרג הביטחוני חייבים לתת דין וחשבון. "לא מעניין אותי אם זו ועדת חקירה ממלכתית או לאומית", הוא אומר. "רק שיחקרו כבר. שייקחו אחריות על מה שקרה פה". הוא מתקשה במיוחד לראות את השיח סביב החטופים הופך, לדבריו, לכלי פוליטי. "מבחינתי, כולם אשמים", הוא אומר. "לקחו את הסיפור שלנו והפכו אותו למאבק פוליטי".
על התקרית שאחריה האשים כי בן זוגה של נסרין קדרי, דיוויד זיטון, "הכה אותי כמו פעיל חמאס", אומר כעת רום: "מבחינתי, לאדם שמשרת בצבא - למרות שטעה איתי טעות כזאת חמורה - עדיין הזיק היהדותי שבי אומר למחול. ומבחינתי, זה מחול וסלוח, והלוואי שנצליח לסגור את זה בינינו".
אחרי הסערה עם הזו, אמרו שכלי התקשורת צריכים לעזוב אותך. אתה מבין מאיפה זה מגיע?
"יש הרבה תגובות מגעילות שאומרות - 'הוא צריך טיפול', או 'הוא לא בריא בנפש'. רוב התגובות האלו הם בשביל להוריד ולהקטין אותי ברשת, אבל אני מסוגל להתמודד עם כל דבר. עברתי טרור נאצי של שנתיים בעזה ואני לא צריך עזרה מאחרים. מי שדואג למצב הנפשי שלי שולח הודעה ומנסה לעזור, לא מגיב תגובות מקטינות בפייסבוק. זה חלק מהבריונות שאני חווה, אבל זה לא משפיע עליי כל כך. אנשים רעים יש בכל מקום".
"הגוף כל הזמן דרוך"
למרות הכל, רום מצליח למצוא סיבות להתחיל מחדש. אחת מהן היא הזוגיות החדשה שלו עם שוהם טלקר. היא יודעת עליו כמעט הכל, אבל לא הכל. "לפעמים, כשהיא נרדמת עליי, אני מחכה קצת עד שאני בטוח שהיא ישנה ורק אז מתחיל לבכות. אני לא רוצה לחשוף אותה לכאב ולסבל שאני סוחב איתי, רוצה לשמור עליה מהרוע שנחשפתי אליו".
עוד לפני 7 באוקטובר החיים שלו לא היו פשוטים. הוא גדל בשכונת הקטמונים בירושלים, לא סיים בית ספר וקיבל בתחילה פטור מצה"ל, אבל התעקש להתגייס. "ישבתי מחוץ לחדר של הקב"ן, עד שהוא התפנה אליי", הוא מספר. בסוף הוא גויס לחוות השומר. "בשבוע הראשון עוד צעקתי על המפקדת שלי, ובסוף סיימתי מצטיין קורס על תהליך ושיפור התנהגות".
גם היום, אחרי כל מה שעבר, הוא עדיין מדבר על רצונו לשרת במילואים. "אני מאמין שכולם צריכים להתגייס, בלי יוצא מהכלל", הוא אומר. "אם אני יכולתי לשרת בעבר ועדיין רוצה לשרת, כל אחד צריך. גם לומדי התורה צריכים לשלב את הלימודים עם שירות צבאי. גם אני למדתי תורה והתפללתי, ועדיין התגייסתי".
אבל תחושת הביטחון שלו התרסקה. מאז שחזר מעזה הוא מסתובב תמיד עם גז פלפל, מפחד מפיגוע, מפחד שיחטפו אותו שוב. "הגוף שלי כל הזמן דרוך. מבחוץ אולי רואים בן אדם שחזר, אבל מבפנים אני עדיין שם".
והמלחמה הזאת, מבחינתו, רחוקה מלהסתיים. "העבר שלי שחור", הוא מספר. "אני רק מנסה לדאוג שהעתיד יהיה ורוד. החלום הכי גדול שלי זה להיות משוחרר מהשבי באמת. לא פיזית, נפשית".
פורסם לראשונה: 00:00, 29.05.26
