בשבוע שעבר הומחשה תפיסת הביטחון הלאומי העדכנית של ישראל, ובמוקדה שני רכיבים: נטילת שטח מהאויב, כפי שגולם בהכרזת נתניהו לגבי התקדמות לשליטה על 70% מהרצועה וחציית הליטני; ולצידה - "עריפה" מתמשכת של צמרת האויב, שהתבטאה בחיסול שני ראשי הזרוע הצבאית של חמאס בעזה בתוך עשרה ימים, ובכיר במערך הארטילרי של חיזבאללה.
ואולם, אותם מהלכים לא משנים את המציאות, קל וחומר מקרבים להכרעת האויב. חמאס הוא הריבון המובהק בשטח הפלסטיני שבו חי רוב מוחלט של תושבי הרצועה, ואין כרגע סימנים להתפוררות הזרוע הצבאית או להתגמשות בסוגיית ההתפרקות מנשק. בלבנון משתקפת תמונה דומה: חיזבאללה השתקם מהמהלומות חסרות התקדים שספג מהר מכפי שהוערך בישראל, מנהל לחימה עיקשת, וכמעט לא מושפע מהביקורת הפנימית בלבנון או מורתע מהממשלה בביירות.
יש להגדיר יעדים ברורים או מפוכחים
המערכות המתמשכות משקפות דפוס חוזר ובעייתי שלא מתוחקר במדינה שמאז 7 באוקטובר סולדת באופן עקרוני מניתוח כישלונות העבר, ולפיכך חווה אותם שוב ושוב: לאחר שקצרה הישגים מרשימים בכל אחת מהזירות, מחליטה ישראל לשכפל אותם, מבלי להגדיר יעדים ברורים או מפוכחים, מה שמסתבך והופך להתשה שגורעת מהישגי העבר ומייצרת יותר נזק מתועלת.
ביטוי ראשון לכך נרשם במארס 2025, כשישראל שבה ללחימה קשה במשך חצי שנה בעזה, שהסתיימה - בהוראת טראמפ - באופן שלא היה שונה מהותית ממה שניתן היה להשיג לפני כן. ההישג היחיד שבו מנופפים התומכים בחזרה ללחימה הוא ש"תפסנו שטח", דבר שכאמור לא עירער את מעמד חמאס, ובעיקר לא מובטח לעד, היות שהוא תלוי ביסודו באישור אמריקאי. מנגד, ישראל ספגה נזק כבד: מעבר לעשרות חללים, היא הסתבכה במיזמים כושלים ומופרכים, ובראשם GHF וטיפוח המיליציות, ומעמדה הבינלאומי נפגע קשות.
באיראן ובלבנון מתפתח אתגר דומה. המערכה בשתי הזירות נדמתה בתחילה למלחמת ששת הימים, אך הפכה להתשה רווית סימני שאלה. בלבנון נעשה ניסיון לממש דגם דומה למבצע "חיצי הצפון" המוצלח מסוף 2024, אך שלושה חודשים לאחר מכן ישראל מוצאת עצמה מתבוססת בבוץ: סופגת אבידות במלחמת מתסכלת שלא מושפעת מעוד קילומטר שנכבש או מעוד חיסול שמומש, כשידיה כבולות על ידי וושינגטון בכל הנוגע לתקיפות מצפון לליטני. ברקע מתפתח חשש שהמלחמה תסתיים בתנאים גרועים מאלה שהתקיימו בראשיתה, בעיקר אם יוגבל חופש הפעולה נגד הארגון כפי שהיה קיים מאז "חיצי הצפון" כשחיזבאללה הותקף ברצף מבלי להגיב.
כדאי להגדיר מה ייחשב מבחינת ישראל הישג אסטרטגי (ומפוכח) בשלוש הזירות: הוצאת החומר המועשר מאיראן, "ניקוי" דרום לבנון מאיומי חיזבאללה ושליטה שאינה של חמאס על ציר "פילדלפי", לצד שימור מקסימלי של מרחב הפעולה בזירה הצפונית ובעזה
בהקשר לאיראן מתבקש דיון נוקב ונטול סיסמאות ושיקולים פוליטיים לגבי תוחלת המערכה האחרונה, לצד כל ההישגים שהניבה. הוצאת החומר המועשר עשויה להיות הישג דרמטי, אך בה בעת מלווה בתהייה אם אפשר היה לממש את הדבר גם במו"מ (לרבות באמצעות הסכם 2015 שקידם אובמה ובוטל על ידי טראמפ), ומה יעלה בסוגיית הטילים הבליסטיים שהגדיר נתניהו כאיום קיומי וספק אם תשולב בהסכם המתגבש, כמו גם שלוחי איראן במזרח התיכון ("הפרוקסיז"), קל וחומר פנטזיית חילופי המשטר ועידוד המהפכה.
למטבע יש צד שני
ברקע ניצבת עוד תובנה שבישראל לא מבינים או חוששים להציג ביושר: מרחב הפעולה התקדימי הנוכחי ושיתוף הפעולה המרשים עם ארצות-הברית נובעים בעיקרם מכך שטראמפ יושב כרגע בבית הלבן. ואולם, למטבע יש צד שני: הנשיא האמריקאי הפך למעשה לפוסק העליון בנוגע לניהול וסיום מערכות ישראל, מה שמעצים את דימוי התלות בוושינגטון. יתרה מכך, טראמפ עצמו יכול לשנות את דעתו במהירות (וכבר עשה זאת יותר מפעם אחת), סביר שיורשיו לא ינהגו כמוהו, כשברקע נמשכת הפגיעה במעמד ישראל בעיני הציבור האמריקאי.
המלחמה עצמה, המתובלת בפנטזיות וכמיהות לב אידיאולוגיות (בפרט לגבי כיבוש שטחים), הפכה ל"אסטרטגיה" של ישראל מאז 7 באוקטובר. השילוב של ההתעקשות שלא לתחקר את החטא הקדמון של מחדל 7 באוקטובר והבוז כלפי הדרישות לשיח ביקורתי כולא את ישראל בסחרור נמשך של טעויות שמסיבות נזק אסטרטגי גובר, גם כשהיא מפגינה עליונות והישגים צבאיים. מול הסיסמה שנועדה להצדיק את מערכות ההתשה ולפיה "הפעם חייבים לסיים את העבודה ולהשמיד את האויב הנאצי" - ניצבת המציאות, ובמוקדה הבנה מעמיקה שלא ניתן "להכחיד את האויב". זאת, לצד הסכמים מדיניים שמקודמים בידי טראמפ, בין שישראל מעוניינת בהם ובין שלא, וצפויים לכלול לחץ לסגת מהשטחים שנתפסו בלבנון, בסוריה וכן בעזה.
כדאי להגדיר מה ייחשב מבחינת ישראל הישג אסטרטגי (ומפוכח) בשלוש הזירות: הוצאת החומר המועשר מאיראן, "ניקוי" דרום לבנון מאיומי חיזבאללה ושליטה שאינה של חמאס על ציר "פילדלפי", לצד שימור מקסימלי של מרחב הפעולה בזירה הצפונית ובעזה. זוהי אינה "הכרעה", ונדרש יהיה להמשיך להיערך לעוד עימותים בעתיד, אך מימוש הישגים אלה עדיף כרגע על התשה המבוססת על הבטחה שחוקה ולפיה מתקרבים כל העת ל"ניצחון מוחלט".
ד"ר מיכאל מילשטיין הוא חוקר בכיר במרכז דיין באוניברסיטת ת"א, מחבר הספר "דור המבול"
