כצפוי, החלטת האו"ם להכליל את ישראל ברשימה השחורה של מדינות שבהן נעשה שימוש באלימות מינית כחלק מסכסוך הולידה נחשול של עלבון קולקטיבי. אכן, מדינה שרבים ורבות מאזרחיה תופסים אותה כמגדלור מוסרי ואת הטענות נגדה כרדיפה אנטישמית, לא רוצה למצוא את עצמה באותו מועדון עם משטרים אפלים וארגוני טרור. מן הסתם, המוניטין המפוקפק של האו"ם בכלל וביחס לישראל בפרט, מסייע להחליק גם את הדוח הזה כחלק מאותה מזימה עתיקה למרר את חייה של מדינת היהודים.
אולם גם כשלוקחים בחשבון את הסטנדרטים הכפולים של הקהילה הבינלאומית והארגון המרכזי שמייצג אותה, קשה מאוד להפריך את אחת הטענות המרכזיות שהביאה את ישראל להתברג במצעד המזעזע: "אי-נטילת אחריות שיטתית", כלומר היעדר פעולות של ביקורת, פיקוח וחקירה במקרים של חשדות בנוגע לאלימות מינית כלפי אסירים, חשודים ומעוכבים פלסטינים. הדוח מדגים זאת, אלא מה, באמצעות החלטת הפרקליט הצבאי הראשי לבטל את כתב האישום בפרשת שדה תימן, אבל היותו מסמך משפטי לא עוסק בתהליך לא פחות חמור ומשפיע בהקשר הזה: הפיכתם של הנאשמים לגיבורים בחוגים נרחבים והגדרת החקירה כ"עלילת דם", הרבה לפני שנחשפה התנהלותה המחפירה של הפרקליטה הצבאית הראשית דאז.
מכאן שאפילו הדברים הנכוחים והחשובים של ד"ר תמי קנר, ראש תחום המשפט הבינלאומי במכון INSS, שפורסמו אתמול בעיתון הזה, אמנם מדויקים במהותם, אך הם גם מפחיתים מחומרת הבעיה. לשיטתה, "ישראל הייתה יכולה לצמצם משמעותית את הקרקע שעליה צומחות טענות שקריות אילו הייתה פועלת מהר יותר, באופן ברור ונחוש יותר, מול החשדות שעלו במהלך המלחמה". אולם הטרגדיה היא ש"פועלת מהר יותר, באופן ברור ונחוש יותר" יהיה שיפור עצום לעומת המצב בפועל, שבו ספק רב אם נעשות פעולות כלשהן בכל הנוגע להקפדה על זכויות אדם השמורות, ובכן, לכל אדם, כולל הגרועים ביותר.
אם כבר, ההיפך הוא הנכון: המדיניות שמכתיבה היעדר שקיפות על המתרחש בבתי הכליאה ומתקני המעצר, הרפיסות של בתי המשפט שלא מרסנים את הרשויות וכמובן הרטוריקה המתלהמת שיוצרת חסינות בפועל ומסרסת את הפירורים שנשארו ממערכות האכיפה – כל אלו לא סתם הכשירו את הקרקע שעליה צמח הדוח הזה, הם דישנו והשקו אותה במסירות. במקביל, העץ שכתוב עליו "מערכת משפט עצמאית", כזאת שאמורה להיות מסוגלת לחקור חשדות גם כי כך ראוי במדינת חוק וגם כדי למנוע התערבות חיצונית, ספג עוד ועוד מהלומות גרזן. התוצאה היא שכבר לא ניתן ברצינות לחסות בצילו בהקשר של הקפדה על דיני מלחמה.
כמה מאיתנו היו רוצים שהמדינה תחקור כל טענה שמופיעה בדוח, תגיע לחקר האמת ותפעל בהתאם להוראות החוק, וכמה פשוט אומרים "נו ו?"
במילים אחרות, גם אם לא קלות לעיכול: לא רק ש"ישראל הייתה יכולה לצמצם משמעותית את הקרקע שעליה צומחות טענות שקריות", לפעמים נדמה שהיא נקטה בכל צעד אפשרי על מנת להיראות כמי שיש לה מה להסתיר או אפילו שהדימוי הברוטלי לא כל כך מזיק לאינטרסים שלה. מכאן גם מגיעה השאלה שלא נותנת מנוח מאז פורסם הדוח: כמה מאיתנו היו רוצים שהמדינה תחקור כל טענה שמופיעה בו, תגיע לחקר האמת ותפעל בהתאם להוראות החוק, וכמה פשוט אומרים "נו ו?".
