במהלך "שאגת הארי" הפגינה ישראל, בשיתוף פעולה חסר תקדים עם ארצות הברית, יכולות מודיעיניות, מבצעיות וטכנולוגיות מרשימות, שאפשרו לה להשיג הישגים אופרטיביים משמעותיים, ובהם עריפת צמרת ההנהגה האיראנית, השגת עליונות אווירית ומודיעינית, פגיעה במערכי הטילים, ערעור חלקי של מערכות הפיקוד והשליטה והסבת נזק כבד לתעשיות הביטחוניות. אף על פי כן, המלחמה מסתיימת בתחושת החמצה, הנובעת בעיקר מכך ששלושת היעדים המרכזיים שהוגדרו למערכה: שינוי המשטר, השמדת תוכנית הגרעין ופגיעה קשה במערך הטילים לא הושגו או שהושגו באופן חלקי בלבד.
מה השתבש? הכשל הראשון נעוץ בדינמיקה של היציאה למלחמה. זמן קצר לאחר פרוץ המלחמה הצהיר שר הביטחון, ישראל כ"ץ כי ישראל תכננה ליזום מערכה מול איראן בקיץ 2026. זאת, על רקע מאמצי השיקום של מערך הטילים מאז "עם כלביא". ואולם, פרוץ גל המחאות העממיות באיראן בדצמבר 2025 ודיכויין הברוטלי בינואר 2026, לצד הצהרת הנשיא האמריקאי טראמפ על כוונתו לסייע לעם האיראני, יצרו חלון הזדמנויות שנוצל בידי ישראל לשילוב כוחות עם ארצות הברית במאמץ להשיג יעדים שאפתניים יותר מאלה שתוכננו במקור. התוצאה הייתה מעבר ממלחמה מתוכננת מראש למלחמה שהתפתחה תחת לחץ זמן, תנאי אי-ודאות ופערים בין הדרג המדיני לדרג הצבאי בשתי המדינות.
אחד הכשלים המרכזיים היה הערכת חסר של עמידות המשטר האיראני. לפי מקורות שצוטטו ב"ניו יורק טיימס" בסוף מארס 2026, ראש הממשלה בנימין נתניהו אימץ את הערכות המוסד בדבר אפשרות לקריסת המשטר באמצעות עידוד האופוזיציה והצתת מהומות. נשיא ארצות הברית, שהושפע מהצלחת המבצע הצבאי לחטיפת נשיא ונצואלה, ניקולס מדורו, בפשיטת קומנדו חשאית של כוחות מיוחדים אמריקאיים בינואר 2026, השתכנע אף הוא כי מיטוט המשטר אפשרי.
אולם נראה שבישראל ובארצות הברית הייתה הערכת יתר של יכולת מימושן של התוכניות המבצעיות, בהן פלישה קבוצות בדלניות כורדיות מצפון עיראק והצבת הנשיא לשעבר מחמוד אחמדינז'אד כמנהיג, לצד הערכת חסר של חסינות המערכת האיראנית. זו התבררה שוב כמערכת ממוסדת, רב-שכבתית ועמידה, המסוגלת לשמר רציפות תפקודית גם תחת פגיעה קשה בצמרת ובשרשראות הפיקוד והשליטה. המשטר הצליח להתאים עצמו במהירות ולגבש הנהגה קולקטיבית חדשה בהובלת מוג'תבא ח'מינאי. במקביל, הפגיעה בתשתיות הלאומיות; עידוד מגמות בדלניות בקרב המיעוטים, שהגביר את החשש לפירוק המדינה האיראנית; והצהרותיו מעוררות המחלקות של הנשיא טראמפ על כוונתו "להרוס את הציוויליזציה האיראנית" - כל אלו סייעו למשטר לגייס חלקים נרחבים מן הציבור, לרבות מבקריו, סביב תחושות של לאומיות ופטריוטיות.
פער בין יעדים מדיניים ליעדים צבאיים
המלחמה חשפה פער משמעותי בין היעדים שהוגדרו על ידי הדרג המדיני לבין היכולות וההיגיון המבצעי של הדרג הצבאי. בעוד שהדרג המדיני הציב בראשית המלחמה יעדים שאפתניים ביותר, ובראשם שינוי המשטר, התמקד הדרג הצבאי בשחיקת יכולות וביצירת תנאים לשינוי פוליטי עתידי. פער זה יצר חוסר קוהרנטיות בין החזון המדיני לתוכניות הצבאיות.
גם הנחת היסוד שלפיה לחץ כלכלי יביא לקריסת המשטר, או לכל הפחות יחייב אותו להיכנע לתכתיבים האמריקאיים, התבררה כמוגבלת. היא התעלמה מממדיו האידיאולוגיים של המשטר ומן העובדה שהוא ראה במערכה מאבק קיומי. גם תחת לחץ כבד, לרבות המצור הימי המתמשך, ההנהגה בטהרן העריכה כי ויתור על נכסים אסטרטגיים, כדוגמת יכולות גרעיניות והשליטה במצר הורמוז, לא רק ישלול ממנה את היכולת להשיג ערבויות כלכליות וביטחוניות בתום המערכה אלא גם יחליש אותה באופן שיגרום לארצות הברית ולישראל לנצל את פגיעותה כדי לשוב ולתקוף אותה בעתיד.
אף כי השיקול הכלכלי נלקח בחשבון על ידי המשטר, ניכר כי הוא מוכן לשאת בעלויות כבדות מאוד, במיוחד כאשר הוא מעריך שהמחיר הכרוך בוויתורים אסטרטגיים עלול להיות חמור יותר מן המחיר הכלכלי
אף כי השיקול הכלכלי נלקח בחשבון על ידי המשטר, ניכר כי הוא מוכן לשאת בעלויות כבדות מאוד, במיוחד כאשר הוא מעריך שהמחיר הכרוך בוויתורים אסטרטגיים עלול להיות חמור יותר מן המחיר הכלכלי. בנוסף, המשטר העריך כי סף הכאב של המערכת הבינלאומית להשלכות הכלכליות של סגירת הורמוז נמוך מזה של איראן, וכי בסופו של דבר הנשיא טראמפ ייאלץ "למצמץ" ראשון. גם האפשרות לחידוש המחאות לא נתפסה כאיום מכריע נוכח ההערכה שגם הפעם יהיה בכוחו של המשטר לדכאן. אף כי קשה להעריך מה הייתה עשויה להיות השפעתו של המשך המצור הימי על תהליכי קבלת ההחלטות בטהרן, ספק רב אם גם החרפה נוספת של המצב הכלכלי הייתה משכנעת את המשטר להסכים לוויתורים שאותם ראה ככניעה מוחלטת לארצות הברית, גם במחיר סבלם של אזרחי המדינה.
ההפתעה הימית
גם אם עצם סגירת מצר הורמוז לא הייתה בבחינת הפתעה מודיעינית, נוכח העובדה שאיראן איימה פעמים רבות לנקוט בצעד זה בתרחיש של עימות צבאי עם ארצות הברית, הרי שעיתוי הסגירה בשלביה הראשונים של המלחמה ומאפייני הסגירה באמצעות פריסת מוקשי עוגן בלב נתיב השיט ולא רק באמצעות שיגור טילים וכטב"מים לעבר מכליות סיפקו לאיראן מנוף לחץ גלובלי שאינו תלוי ביכולותיה הצבאיות. כתוצאה מכך, נאלצה ארצות הברית – ובעקבותיה גם ישראל – לשנות את סדר העדיפויות במלחמה. במקום המשך לחץ צבאי, שנועד להשיג הישגים אופרטיביים משמעותיים יותר ביחס לתוכנית הטילים ולתוכנית הגרעין, הופנה חלק גדול מן המאמץ האמריקאי (גם במסגרת המשא ומתן עם איראן) לפתיחת המצר במטרה לייצב את שוק האנרגיה ואת הסחר העולמי.
מימוש חלק מיעדי המלחמה, ובראשם פגיעה משמעותית ביכולות הגרעין, חייב פעילות קרקעית משמעותית שתאפשר פגיעה עמוקה במתקני הגרעין המבוצרים והוצאת האורניום המועשר. אולם התוכנית המבצעית להשמדת פרויקט הגרעין לא התממשה בסופו של דבר, ככל הנראה בשל חשש מצד הדרג המדיני מאבידות כבדות ומנפילת חיילים בשבי. התוצאה הייתה מערכה "נקייה" יחסית, אך מוגבלת ביכולתה לממש חלק מן היעדים. גם תוכניות מבצעיות, שהיו עשויות לסייע בפתרון המשבר בהורמוז, נדחו בשל הסיכונים הכרוכים בהן.
בשלב זה נראה כי המשטר האיראני אינו צפוי לקרוס בטווח הקצר. גם אם אין בידי ההנהגה היכולת לספק מענה למשברים הכלכליים ולמצוקת המים והחשמל, אין כיום עדות לאיום מיידי על יציבותו של המשטר או על יכולתו להתמודד עם מחאות עתידיות
מה השתנה ומה לא השתנה? בשלב זה נראה כי המשטר האיראני אינו צפוי לקרוס בטווח הקצר. גם אם אין בידי ההנהגה היכולת לספק מענה למשברים הכלכליים ולמצוקת המים והחשמל, אין כיום עדות לאיום מיידי על יציבותו של המשטר או על יכולתו להתמודד עם מחאות עתידיות. המשטר שומר על לכידות פנימית ויכולת שליטה משמעותית. אף שתהליך השקיעה של הרפובליקה האסלאמית עשוי להוביל בסופו של דבר לשינוי הפוליטי המיוחל, שאת עיתויו לא ניתן לחזות מראש, האסטרטגיה מול איראן אינה יכולה להניח שינוי כזה בעתיד הנראה לעין.
ההנהגה החדשה בהובלת מוג'תבא חמינאי ומשמרות המהפכה צפויה להמשיך באימוץ קו אידיאולוגי נוקשה ומתריס, לכל הפחות בדומה לזה שאפיין את עידן עלי חמינאי. הצהרות בכירים איראניים בסוגיות המרכזיות, ובהן היחס לארצות הברית ולישראל, התמיכה בציר הפרו-איראני באזור ("חזית ההתנגדות") ושימור היכולות האסטרטגיות בגרעין ובטילים, אינן מותירות מקום לספק באשר לסירובה של ההנהגה בטהראן לסגת מתפיסות היסוד שלה.
שיקום יכולות מבית ומחוץ
מאמצי שיקום מערך הטילים, שהחלו כבר בהפסקת האש, מעידים בבירור על כוונת טהרן להמשיך בפיתוח יכולותיה הצבאיות האסטרטגיות חרף המהלומות שספגה ובעיית המשאבים. הדבר נכון גם ביחס לשיקום שלוחיה האזוריים, ובראשם חזבאללה. בראיית המשטר האיראני, "שאגת הארי" שבה והוכיחה את חשיבותה של תפיסת "אחדות הזירות" על אף היחלשות הציר הפרו-איראני בשנים האחרונות. יש להניח כי על אף המגבלות הניצבות בפני איראן, חזבאללה ויתר מרכיבי הציר, הרפובליקה האסלאמית תמשיך במאמציה לשקם את הרשת האזורית שטוותה במשך שנים.
המלחמה חיזקה גם את הקולות באיראן הגורסים כי אין להסתפק במעמד של מדינת סף גרעינית אלא יש לחתור להשגת הרתעה אולטימטיבית באמצעות נשק גרעיני. אין משמעות הדבר כי איראן תזדרז לפתח נשק גרעיני, במיוחד נוכח הסיכונים הכרוכים בכך. עם זאת, ברור כי המוטיבציה לכך גברה. במקביל, תוכנית הגרעין אומנם ספגה נזקים כבדים במהלך "עם כלביא", שהביאו לדחיית זמן הפריצה לחומר בקיע, אך היכולות הגרעיניות שנותרו בידי איראן מספקות לה גם כיום את האפשרות לפתח פצצה גרעינית. הפגיעה בתשתית הגרעינית עשויה לחולל שינויים במאפייני תוכנית הגרעין: ממודל תעשייתי רחב למודל מצומצם אך מתקדם; מפרויקט גלוי יחסית, המבוסס בעיקר על יכולות העשרה אזרחיות נרחבות, למערכה חשאית; מדגש על תוכנית ההעשרה להתקדמות בתחום ההנשקה (ייצור נשק גרעיני); ומדגש על התקדמות איטית וזהירה להתקדמות מהירה, גם אם תוך נטילת סיכונים מסוימים.
בשלב זה קיים ספק רב ביכולת לחסום את דרכה של איראן לנשק גרעיני באמצעות הסכם מדיני בין איראן לארצות הברית
בשלב זה קיים ספק רב ביכולת לחסום את דרכה של איראן לנשק גרעיני באמצעות הסכם מדיני בין איראן לארצות הברית. גם אם יושג הסכם שיספק מענה מסוים בתחום ההשעיה ארוכת הטווח של העשרת האורניום, טיפול באורניום המועשר לרמות גבוהות (20% ו-60%) באמצעות הוצאתו מחוץ לאיראן או דילולו לרמות נמוכות והחזרת הפיקוח של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) לאיראן, ניתן להעריך כי גם צעדים אלה לא יחסמו לחלוטין את דרכה לנשק גרעיני. זאת, בשל היכולות שעדיין יוותרו בידיה, לרבות מאגרי אורניום מועשר לרמות נמוכות יותר, צנטריפוגות מתקדמות בהיקף רחב ותשתיות תת-קרקעיות - בין אם כאלה שנפגעו ב"עם כלביא" ובין אם כאלה שלא נפגעו או שוקמו לאחר המערכה, למשל ב"הר המקוש".
על ישראל להביא בחשבון כי שחיקת מעמדה המדיני בארצות הברית, בשל התפיסה שלפיה גררה את הממשל האמריקאי למלחמה על בסיס הנחות יסוד שגויות ובשל הזיהוי המוחלט שלה עם ממשל טראמפ, עלולה להגביל את חופש הפעולה העתידי שלה מול איראן. שינויים פוליטיים אפשריים בארצות הברית בשנים הקרובות או תמורות בסדרי העדיפויות האמריקאיים בזירה הבינלאומית עשויים להעצים מגמה זו.
מה עושים הלאה?
כישלון המאמצים לחולל שינוי פוליטי חרף התוכנית המבצעיות השאפתניות, מבצעי העריפה של הצמרת האיראנית ומאמצי השחיקה של כוחות ביטחון הפנים, מחייב בחינה מחודשת של ההיתכנות לקידום תהליכי שינוי באיראן באמצעות מעורבות זרה, ועל אחת כמה וכמה באמצעות מערכה באש. אין משמעות הדבר כי אין צורך בהמשך מאמצים להחלשת המשטר בשני כיוונים מרכזיים. ראשית, פעילות מדינית, כלכלית ותודעתית, לרבות בזירה הבינלאומית, שנועדה להחליש את המשטר לאורך זמן. שנית, גיבוש כלים שיוכלו לסייע לכוחות השינוי באיראן בתרחיש של חידוש המחאה נגד המשטר, למשל אמצעים לעקיפת חסימות אינטרנט, קרן סיוע ותמיכה במפגינים שובתים, חיזוק מוסדות חברה אזרחית ופיתוח יכולות בתחומי הסייבר והתודעה, שיוכלו לערער ב"יום פקודה" את יכולתם של כוחות הביטחון האיראניים לדכא ביעילות את המפגינים.
עם זאת, יש להכיר בעובדה כי היכולת לקדם תהליכי שינוי פנימיים באיראן מבחוץ מוגבלת מאוד וכי אלה לא יבשילו בהכרח לשינוי שלטוני. יתר על כן, ראוי להשתחרר מן התפיסה שניתן להתבסס על קבוצות וארגונים חילוניים, פרו-מערביים ופרו-ישראלים בגולה, החותרים לשינוי מהפכני באיראן, במאמץ לחולל שינוי כזה. שינוי המשטר תלוי בעיקר ביכולתם של האיראנים עצמם לייצר חלופה שלטונית יעילה - חרף הקשיים המשמעותיים הניצבים בפניהם - באמצעות כינון קואליציה כלל-ארצית נרחבת של מגזרים בעלי השקפות שונות ואף מנוגדות.
ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לנהל סבבי לחימה חוזרים ונשנים בתדירות גבוהה מול איראן, המשבשים באופן משמעותי את כלכלתה, מחייבים עליונות אווירית ומודיעינית וסיוע אמריקאי – שלא ניתן להבטיח כי יעמוד לרשותה בעתיד
ישראל תתקשה להשלים עם מציאות שבה הרפובליקה האסלאמית המחויבת להשמדת ישראל מחזיקה בארסנל של אלפי טילים בליסטיים המסוגלים לפגוע בה. עם זאת, ישראל גם אינה יכולה להרשות לעצמה לנהל סבבי לחימה חוזרים ונשנים בתדירות גבוהה מול איראן, המשבשים באופן משמעותי את כלכלתה, מחייבים עליונות אווירית ומודיעינית וסיוע אמריקאי – שלא ניתן להבטיח כי יעמוד לרשותה בעתיד.
לפיכך, על ישראל לבחון מחדש מהם הקווים האדומים, שחצייתם על ידי איראן תחייב פעולה צבאית בהתאם לחומרת האיום הן מבחינה כמותית (מספר הטילים והמשגרים וקצב ייצור) והן מבחינה איכותית (סוגי טילים ויכולות הדיוק) ובהתאם ליכולות היירוט של צה"ל ולהשלכותיהן הנרחבות של פעולות כאלה על הכלכלה, החברה ויחסי החוץ של ישראל. במקביל, עליה לפתח כלים נוספים, לרבות יכולות חשאיות, שישבשו או יעכבו את יכולתה של איראן לשקם את מערך הטילים שלה; ולהמשיך בפיתוח יכולות משופרות להתמודדות עם איום הטילים, לרבות בתחום ההגנה האווירית וניהול מערכה בתווך התת-קרקעי.
ישראל אינה יכולה להשלים עם פיתוח נשק גרעיני בידי איראן. לא ניתן לסמוך על שינוי משטר לפתרון בעיית הגרעין וספק רב אם ניתן לחסום לאורך זמן את דרכה של איראן לנשק גרעיני רק באמצעות הסדרה מדינית, במיוחד לנוכח ההתקדמות המשמעותית שהשיגה בתחומי הידע והטכנולוגיה הגרעיניים. לפיכך, ניתן להעריך כי בעתיד הנראה לעין יהיה צורך למצוא את הדרך לוודא שאיראן אינה מחדשת את מאמציה הן בתחום העשרת האורניום והן בתחום פיתוח הנשק. זאת, באמצעות שילוב בין הסדרים מדיניים שיצמצמו, ככל האפשר, את היכולות הגרעיניות שבידי איראן ויחדשו את פיקוח סבא"א באיראן, ואולי גם ירחיבו אותו לאתרים נוספים; מעקב מודיעיני הדוק ומתמשך; והכנת היכולת הצבאית להתערב בהינתן עדויות לשיקום היכולות הגרעיניות.
הצורך בהסדרים מדיניים מתחדד לנוכח החשש שלא יהיה ניתן להבטיח לאורך זמן יכולת מודיעינית הרמטית, שתספק הרתעה מפני מאמצים איראניים מחודשים בתחום הגרעין
הצורך בהסדרים מדיניים, בדומה למודלים של בקרת נשק מתקופת המלחמה הקרה, לרבות אלה שקידם הנשיא רונלד רייגן בעשור האחרון לקיומה של ברית המועצות, מתחדד לנוכח החשש שלא יהיה ניתן להבטיח לאורך זמן יכולת מודיעינית הרמטית, שתספק הרתעה מפני מאמצים איראניים מחודשים בתחום הגרעין, ולנוכח מגבלות אפשריות על הפעלת אופציות צבאיות בעתיד. לפיכך, יש לתמוך במאמצים להסדרה מדינית – ולו חלקית – גם אם משמעות הדבר היא הקלות כלכליות מסוימות עבור המשטר. מאחר שלא ניתן להבטיח כי קריסת המשטר תתרחש בטרם יוכל להשיג נשק גרעיני, יש למצוא את האיזון הנכון בין הסכמים מדיניים לבין המשך הפעלת לחצים על איראן, במקביל להיערכות מתמשכת מול ניסיונות איראניים לפרוץ לנשק גרעיני.
בסיכומו של דבר, לקחי "עם כלביא" ו"שאגת הארי" מלמדים כי חרף ההצלחות האופרטיביות המרשימות של שניים מהצבאות החזקים בעולם, לא נמצא פתרון קבע משביע רצון לאתגר האיראני. לפיכך, נדרשת חשיבה מחודשת מול האיום האיראני, שתביא בחשבון את הצורך לשלב בין כלים צבאיים, מדיניים, כלכליים וחשאיים במערכה המתמשכת; להגדיר יעדים ריאליים מול איראן; ולהכיר במגבלות הכוח, לצד חוסר היכולת להשלים עם התחמשותה של הרפובליקה האסלאמית ביכולות צבאיות המהוות איום אסטרטגי על ביטחון ישראל.
ד"ר רז צימט הוא מנהל תוכנית איראן והציר השיעי במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS).
